מהר, לא ככה? ^^
פרק 10, קצר יחסית, אבל רציתי את המתח בנקודה הזאת XP
תהנו.. ;
פרק 10 :
'פאק, זאת הייתה טעות.. ' היא חשבה לעצמה והפנתה את מבטה ללי, שעמדה המומה עם תיק על הגב,מוכנה ומזומנה לפתוח בריצה אל מחוץ לשערי בית הספר.
"יכולה לסמוך עלייך, הא? גאד, אני מרגישה כ"כ מטומטמת.. " לי עמדה בפינה. היא הרגישה מחנק. היא הרגישה את הדמעות נאגרות בעיניה.
"לי, אני כל כך מצטערת. זה נפלט לי.. לא.. לא הייתי צריכה להתגרות בה. " בקס התקרבה אליה לאט, מפחדת שעם כל צעד שתעשה, כך יגדלו הסיכויים שתברח.
"לא, באמת שזה בסדר. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם, הייתי צריכה לדעת שאני לא יכולה לסמוך עלייך. " היא הרכינה את ראשה, נותנת לדמעות המאיימות לצאת, מקווה שאף אחד לא שם לב.
"אוקי, זה כבר מעליב. אני החברה הכי טובה שלך, את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי. זאת הייתה פליטת פה מיותרת, אין שום צורך שתדברי ככה, " בקס התיישרה והתקדמה אליה עוד קצת, הפעם בלי לחשוש.
"מעליב? אני היא זאת שאמורה להיות פגועה... " היא הרימה את ראשה בשנית והסתכלה לחברתה הישר בעיניים.
לא עברה דקה ולי כבר הייתה מחוץ לכותלי בית הספר, מתהלכת ברחובות הריקים של לונדון לבדה.
והמחשבות חוזרות ועולות בראשה ; 'זאת הייתה טעות. אסור לי לתת לזה להשפיע עליי. הרי זה כלום, היה כלום ויישאר כלום, בשביל שנינו.. ' הדמעות הציפו את עיניה, שוב.
מדי פעם עלתה בראשה השאלה –'אולי הוא חושב עליי..? ' , שאלה שסחפה עוד הרבה מחשבות אחריה.
היא לא הרגישה אליו שום דבר מיוחד. לא אהבה, לא חיבה, לא שנאה. אבל אותו הרגע לא הפסיק להטריד אותה. אותו הערב, אותה הנשיקה.
זאת אומרת, לא כל יום יוצא לך להתנשק עם ביל קאוליץ. ה-ביל קאוליץ.
ברגע שהגיעה לרחוב בו גרה, כל מחשבותיה נקטעו. הדבר האחרון שרצתה, נוסף לכל, הוא עוד ועוד נזיפות מאימה על כך ש-'הבריזה' מבית הספר.
אביה נהג לצדד בה בדברים מהסוג הזה, הוא הבין אותה. בדרך כלל.
מאז המריבה הגדולה בין הוריה היא התרחקה מאוד מאימה, וכך תקרבה יותר ויותר לאביה.
אולם, המריבות היום-יומיות ביניהם יכלו להוציא אותה מדעתה. רוב הזמן אלו היו מריבות סתמיות, על דברים סתמיים עם סיבות סתמיות שבכלל לא היו נחוצות, אבל כל פעם מחדש, כל יום ואולי יותר, המריבות הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה וחיי משפחתה.
צעדיה של לי נעשו כבדים יותר ויותר כל רגע שהתקרבה לביתה. לרגע הרגישה חרטה על כך שעזבה את בית הספר, אבל כבר לא הייתה לה ברירה, לא היה טעם לחזור.
היא הגיעה לשער העץ השחור שהפריד בינה לבין החצר הקדמית, פתחה אותו לאט, משתדלת שלא יחרוק, פוסעת לאיטה לכיוון הדלת ונעמדת מולה.
עוד מבחוץ יכלו לשמוע את הצעקות.
"היא לא תרצה לבוא איתך! את לא מבינה את זה?! " קולו של אביה צועק צרם באוזניה.
"אז איפה היא תגור? איתך?! תעשה לי טובה, ג'יימס.. " הפעם היה זה קולה של אימה.
"למה לא? רעיון מעולה! "
"אוי נו, באמת. אתה לא יציב. אתה מובטל. בסופו של דבר היא תצטרך לשלם גם משכנתא, אני לא צודקת? אני לא נותנת פה שום זכות בחירה, לא לך ולא לה. היא עוברת לגור איתנו, וזה סופי! "
'איתנו?.. ' לי חשבה לעצמה והחליטה לפתוח את דלת ביתה.
הוריה ששמו לב לראשה המבצבץ בפתח הבית מייד הפסיקו עם הצעקות והחלו מתנהגים כאילו כלום לא קרה.
"לי מתוקה שלי.. בואי שבי. רוצה לשתות משהו? " אמא הביאה כיסא מין המטבח וסימנה לה עם ידה שתשב.
'זה מוזר... אין צעקות? יופי טופי! ' לי התיישבה וחייכה חיוך מאושר.
"קרה משהו חמודה? " אביה הביא כיסא גם הוא והתיישב מולה.
"אני היא זאת שאמורה לשאול אותך.. לא ככה? " לי התחכמה.
"אה... אז אני מניחה ששמעת.. לי, מותק, א- " אימה [או בשמה הפרטי – ורה] החלה לומר אך נקטעה, "חתמנו על הסכם גירושין. " אביה, ג'יימס, התפרץ.
"אוו, זה נפלא! נגמרו הריבים! " לי גיחכה ומחאה כפיים.
לעומתה, הוריה לא נראו מרוצים במיוחד.
"כן, זה החלק הטוב בדבר. אבל יש גם חדשות רעות. אני עוברת עם החבר החדש בחזרה לגרמניה, ואת ובן באים איתי. "
~~~
מקווה שאהבתם..
בבקשה תגיבו, באמת שזה מעודד להמשיך לכתוב! 
תודה לכל מי שהגיב לפרקים הקודמים, למרות שזה לא הרבה...
333>
Tommy.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
