טרי טרי, הרגע כתבתי את המילה האחרונה.
מצטערת על העיכוב, ותודהתודהתודה על הסבלנות שלכן.
אין יותר טובים מכן. 
תיהנו;
- - - - - - - - - -
"פלאשבק"
פרק 10;
מכונית כסופה בחצות ושלושים, דוהרת במהירות של מאתיים ושבעה קמ"ש, על כבישיה הנטושים המקיפים של העיר המבורג. דבר לא נשמע מלבד צליל חריקת הבלמים ורעמים פתאומיים שפילחו בדממה.
בין עשרים מכוניות אחרות, מכוניתו של טום דהרה שנייה במספר. הוא נלחם עד כוחותיו האחרונים של המצבר, וממש מטרים ספורים לפני קו הסיום הצליח לעקוף את המכונית הראשונה, עד שלפתע –"זהירות!!!" הוא צעק, ולחץ ברגע האחרון על דוושת הגז והצופר. בדיוק ברגע בו סרט חייו אמור היה לרוץ מול עיניו, ראשו נשאר חלול ממחשבות למרות שהתאמץ להיזכר, ונשימתו נעתקה.
המכונית שעקף החליקה על שלולית מים, עקפה אותו שוב ונעצרה מטרים ספורים מול הפגוש של המכונית הכסופה בה ישב.
הוא לא הספיק לעצור, ולפני ששם לב טום כבר שכב, רטוב כולו, על הכביש הקר. מוטל כמת בלי כל עזרה.
הוא פקח את עיניו וכמעט והחליק שוב כשהתרומם על רגליו בקושי. לאורך שתי ידיו נחרכו חתכים ומכנס הג'ינס שלו השתפשף ונקרע.
"הכל בסדר, אחי?" המקום הראשון צעד אליו עם מפתחות המכונית בידו,
"כן... כן, אני בסדר." הוא אמר שוב ושוב בטון חוזר ונישן ונכנס חזרה למכונית שכל מכסה המנוע שלה התקמט.
'אני לא יכול לחזור ככה... ביל יהרוג אותי, והוא יגלה שאני מתחרה..' טום חשב, ושלף מכיסו את מכשיר הפלאפון.
"הלו?" קול צרוד מצידו השני של הקו נשמע מעל רקע קולות הומים,
"גוסטב? נחתת?" טום שאל אותו בלחש, התניע את המכונית ויצא מהזירה לפני שמישהו שם לב שבכלל היה שם.
"כן, בדיוק אספתי את המזוודות. אתה בדרך?"
-"כן, אני אחכה לך באולם נכנסים. עוד חמש דקות מגיע." טום ענה בקצרה וניתק, פונה בפנייה החדה בדרך לשדה התעופה של המבורג.
הוא נשם בכבדות ושרק מכאב וניסה כל הדרך לכסות את פצעיו, אבל כל ניסיונותיו כשלו. הוא הגיע ושילם בבוטקה בכניסה על החנייה, טרק את הדלת ונעל. קול צפצוף ועקביו של טום היו הצלילים היחידים שהדהדו בחניון התת-קרקעי שנשאר ריק באותה שעה מאוחרת.
הוא נכנס לאולם הנכנסים בלי בעיות, למרות המבטים החושדים ששלחו בו האנשים שעבר מולם.
"גוסטב!" הוא נופף לחברו המותש וזה הגביר את קצב צעדיו וניגש לחבקו.
"תודה לאל, אין לך מושג כמה הטיסה התעכבה.. חיכינו בתוך המטוס שעה עד שקיבלו אישור המראה, זה היה פשוט מסע ייסורים ו- מה לכל הרוחות קרה לך?!" גוסטב עצר מלהתלונן, לקח צעד אחד אחורנית וסקר בעיניו את כל פצעיו וחתכיו של טום.
"כן, בנוגע לזה.. אני צריך את העזרה שלך." השיב טום ולקח את אחד התיקים מידיו של חברו, השני רק הנהן בהסכמה והשתרך אחריו.
~
קירבתי את היומן לפניי והתאמצתי להבין את העט הכחולה על גבי הדפים הדהויים.
"יום חמישי, ה-17 באפריל, שנת 2003. ואו, זה ישן.. " הקראתי בקול את התאריך שנכתב בראש הדף, ועברתי עם האצבע על הכתוב. חיפשתי אחר פרטים חדשים, דברים שידעתי שכולם הסתירו ואף אחד לא רצה לספר.
"יומן יקר," כך נכתב,
"עוד שלושה ימים הטורניר הארצי לרכיבה, והמצב של אמא רק מחמיר.
לפני יומיים הבחור ההוא.. לארי, גארי, מרי.. שמעתי את השיחה שלו עם אמא, היא הרוסה.
אני חושבת שאצטרך להישאר פה ולעזור לה, אני חושבת שאצטרך לאכזב שוב את המאמן רייכטר ואת ג'וני ולא להתחרות.."
-
"אמא!" נכנסתי הביתה וצעקתי בקול, "אמא, את פה?" שאלתי שוב, הנחתי את התיק בפינת האוכל ועליתי לחדרה.
היא שכבה על בטנה, מכוסה בחלוק המשי שלה מהבוקר ושיערה נפרע על הכרית. נראה שהיא עוד ישנה.
התיישבתי על המיטה לידה והזזתי את גופה מעט, אבל כל שקיבלתי בתגובה היה נחירה רמה והינף ידה שכמעט פגעה בראשי.
החלפתי בגדים למכנס הטייץ השחור שלי, חולצת הטי הלבנה וז'קט הרכיבה השחור שלי.
ארזתי בתיק את כל שהיה נחוץ לשיעור, הורדתי את הקסדה השחורה מהקולב ליד הדלת ויצאתי, בלי להשאיר פתק או הודעה לאמא כשתתעורר.
"היי, ג'וני..." פתחתי את דלת המכלאה וליטפתי את ראשו השחור.
הוא רקע בשתי רגליו הקדמיות ונהם באושר, הצלחתי אפילו לדמיין את החיוך המקסים שהיה לו אם היה אנושי.
"מה אני אעשה עם התחרות הזאת? מה אני אעשה איתך?" נאנחתי והברשתי את פרוותו בציפורניי.
הוא התחכך בי עם ראשו וצהל, מכה עם פרסותיו באדמה ומעלה אבק.
"לונה? אה, הגעת," המאמן רייכטר נכנס למכלאה ועזר לי להכין את ג'וני לרכיבה.
"אני שמח שהקדמת," הוא אמר, "יש לנו המון הכנות לתחרות מחר. ג'וני צריך להתרגל לקפיצות הגבוהות, וגם את." הוסיף, והאשמה כרסמה בי.
"אא... המאמן, א-אני לא חושבת ש... יש משהו ש-" ניסיתי לומר, אבל הוא קטע אותי, "אה-אה, בלי דיבורים." הוא אמר ועזר לי לטפס על גבו של ג'וני, "הרבה עבודה ומעט זמן. קדימה, צאי ותראי לי מה את יודעת." הוא פתח את השער לרווחה וטפח על גבו של ג'וני, שדהר במלוא המרץ אל המשטח החולי הרחב והתחלנו את הביצוע המיועד לתחרות.
"מעולה, פנטסטי! תשמרו על הכושר הזה והמקום השלישי שלכם, אני מוכן לחתום על כך!" מר רייכטר קיבל אותנו באושר חזרה לאורווה אחרי סיום התרגיל כשחיוך רחב מרוח מאוזן לאוזן על פניו.
'פאק, אני לא יכולה להגיד לו עכשיו.. זה יהרוס לו לגמרי את מצב הרוח, ואת הסיכוי לשלוח מתחרה לטורניר הארצי..' נאנחתי בכבדות וירדתי מגבו של הסוס השחור.
"כן, מזל שיש לי עוד שלושה ימים להתכונן." עניתי לו ולחצתי את ידו המושטת. הוא משך אותי אליו וחיבק אותי חיבוק ידידותי מלא גאווה. הוא צחק, טפח על כתפיי ופרע את שיערי הזהוב.
"בהחלט מזל. עכשיו לכי לך, חזרי הביתה. ג'וני צריך לנוח הרבה לקראת הימים הבאים." יצאתי אחריו מהמכלאה של ג'וני והוא נעל אחרי שנינו את השער.
חייכתי ונפרדתי מג'וני ומהמאמן, אספתי את התיק והז'קט ויצאתי חזרה לרחוב בדרך הביתה.
- - - - - - - - - -
אני מזה מקווה שהתרגלתן לאורך של הפרקים.. ^^"
לצערי זה לא ישתנה.
כל הסיפור, אני מניחה, ייבנה על פרקים קצרים כאלה.
אבל זה לא כל-כך נורא, נכון? 
תודה רבה רבה על התגובות המדהימות שלכן בפרק הקודם.
אין לכן מושג כמה מוטיבציה זה מכניס.
אגב, עלה חלק ראשון של שוט חדש ומוצלח בבלוג שלי ושל ענבר [אכן, פרסומת סמויה.. ;) ]
אתן מוזמנות להיכנס ולקרוא, קישור מופיע ברשימת המומלצים. D:
ותגיבו.
אני תמיד שמחה לקרוא הערות, ואני יודעת שיש עוד מה לשפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
