וואנשוט [שונאת לקרוא להם ככה.. -.-"] שכתבתי אתמול, בערך באחת בלילה..
לא יודעת מה תקף אותי.. ><
יצא קצת קצר,
אבל תיהנו 
~*~
"לפי התוכנית"
אורותיה החולפים של העיר הבהבו מבעד לחלון שמצידך.
את, כרגיל, יצאת "לנשום אוויר", לנקות את הראש.
תחת זרועך טחובה מחברת בלויה ומקומטת ובתוכה עיפרון אחד בלבד. הוא אינו מחודד.
האור היחיד המאפשר לך לבחון את סביבתך הוא אור הירח ששולח קרניים ומפלח באוויר הקר של סוף נובמבר.
את עוד לא הספקת לשכוח ממנו, פניו עוד חרוטים בדמיונך, את עוד יושבת מדי לילה וממלאה את המחברת
במילים שמוכיחות את אהבתך אליו, כי נדרת שלא תשכחי אותו לעולם.
אין לך מושג לאן פנייך מועדות, את בקושי מזהה את המקום בו את נמצאת.
מאחוריך יושב אותו זקן עיוור שליווה אותך במסעותייך האין-סופיים מדי לילה.
"אהוב שלי.." את לוחשת, "אם רק ידעת מה עברתי בגללך, אם רק ידעת מה אתה נותן לי להרגיש.."
דמעה עגולה ונוצצת מחליקה במורד לחייך החיוורות, "לו רק הכרת אותי".
הרכבת נעצרת בחריקה. דלתותיה נפתחות מעצמן. זוהי התחנה האחרונה, מכאן תוכלי להמשיך לנדוד לבדך.
את קופצת בהתרגשות אל הרציף, הוא כבר ריק. רק קירות הבטון האפורים, העגומים,
מחזירים אליך את קולות עקבייך עד שאת יוצאת למרכזו של פארק ירוק.
הבמה לא רחוקה ממך, את כבר מצליחה לשמוע את קולו העמום של הבס.
בריצה קלה את מתקדמת ונעצרת מטרים ספורים מהמתחם המגודר, כולו מוקף שומרים ובתוכו עשרות
אלפי בני נוער מצווחים מהתרגשות.
את מקיפה את המתחם בזריזות, נכנסת אל בניין משרדים חשוך מאחוריו, שלא במקרה היה פתוח.
את לא מבזבזת זמן ועולה בקפיצות של שלוש את כל גרמי המדרגות בדרך אל הקומה האחרונה.
הגעת, את מזיזה מהמסילה חלון זכוכית גדול ומשליכה אותו מאחוריך, הוא נשבר לרסיסים ומתפזר ברחבי החדר.
למטה מוזיקה יצאה להפסקה, לפי התוכנית.
אין לך לאן ללכת, רגליך יפצעו, את נעמדת על אדן החלון, משליכה למטה את המחברת – כל חייך – את פיסת
הנייר העלובה הזו, עשרות מטרים אל הקרקע הלחה.
האורות נדלקים שוב על הבמה, את מביטה למטה ומזהה אותו.
רגע לפני שהמנגינה המוכרת חוזרת את צועקת –"טום קאוליץ!"
ידעת שהוא ישמע אותך, ידעת שקולך ממקום כה גבוה יגבר על כל רעש אחר שלמטה.
"תודה לך! על הכל!" ידייך הרפו מלפיתתם את הקירות, נשענת קדימה, רגלך מחליקה ואת נופלת.
לפי התוכנית.
~*~
יאפ, קצר. לא תוכנן להיות יותר ארוך מזה, שתדעו..
יצא נחמד לדעתי.. ואני יודעת שעם כמה שזה נדוש - זה גם יכול לקרות.
אז לכתוב על זה כמה שיותר בשביל להבהיר כמה שזה לא נכון לעשות, זו התרופה הכי חזקה למקרים האלה.
תאמינו לי, אני יודעת.
הו, אגב, אם יש לכן שיר שאתן חושבות שמתאים לקטע הזה - תכתבו לי בתגובות. הוא ממש דורש מוזיקת רקע. D:
טוב.. מקווה שאהבתן, ונתראה בפרק הבא של "פלאשבק" 
חג שמח יקירותיי,
3>
עריכה עריכה! ;
עברנו את ה10,000 כניסות! D:
איזה כיף זה! XD
תודה לכן, בננות, על הכל. *חיבוק*
ועוד דבר -
אני וענבר, שכתבה את סיפורי 1000 ימים, פתחנו מחדש את הבלוג שלה,
ועכשיו שתינו מנהלות בו בלוג סיפורים חדש, על טוקיו הוטל כמובן.
הבלוג הוא קומדי, הקטעים שאנחנו כותבות מצחיקים בטירוף,
והכי חשוב - אתן אלו שקובעות מה יהיה הנושא בסיפורים הבאים!
אז אתן מוזמנות להיכנס(כן, זה קישור.. D:), להתרשם מהסיפור הראשון שעלה,
וכמובן להגיב. ;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
