יש לי את הכישרון להפיל מגדלי קלפים

גם כשהם מודבקים עם דבק מגע

ולפעמים נדמה שגם את עזריאלי אני מסוגלת להפיל

ביום של סרט רע

יש לי את הכישרון לאחר לכל מקום

גם אם אקום שעתיים לפני

ועכשיו נראה כאילו גם אותך איחרתי

אני ברכבת, אבל אתה כבר על קו אחר

יש לי את הכישרון לדעת את הכול

גם כשהם נסתרים מהעין

ומה עושים עכשיו כשאני פוחדת שאני יודעת

על הסוף?

יש לי את הכישרון לגרום לכולם לאהוב אותי

לתת מעצמם כלכך הרבה, ועדיין לא כמו שאני נותנת

כמו שאני יודעת להקריב

ולמה דווקא האנשים שהכי חשובים לי

שוכחים לאהוב אותי באמת?

או לפחות להגיד, או להתנהג, או להתגעגע

יש לי את הכישרון לעשות את הדברים הנכונים בזמן הנכון

ועדיין להרגיש כאילו משהו לא בסדר

כאילו משהו לא נכון

יש לי את הכישרון להגיד את האמת

גם כשלא צריך, ובעיקר כשחייב

ומה אם האמת היא שבאמת

אין אף אחד?

יש לי את הכישרון להפיל מגדלי קלפים

גם כשהם מודבקים בדבק מגע

ובשלושה השבועות האחרונים אני רק מרגישה

כאילו הפלתי

אותך

"וואי לא ראיתי אותך הרבה זמן..

מה אני לא אראה אותך השבוע פעמיים?!"

"אל תדאגי, השבוע עדיין לא נגמר"

"וואי לא ראיתי אותך הרבה זמן"

"ממם..כן נכון"

משו :S

נדמה לפעמים שאין מצב לשנות דבר

שמה שלא נעשה

הכול יישאר אותו הדבר

עולם כמנהגו נוהג

פקיד יישאר פקיד

תפקיד יישאר תפקיד

ואתה תישאר אותו הדבר

לפחות ככה קיוויתי

שיטות הלימוד לא ישתנו

שיטות העידוד לא יעזרו

שיטות הריקוד לא יזיזו

לא באמת לפחות

השירים לא ישנו מקצב

הגיטרה תמשיך לזייף

אתה תמשיך לשקר לי

או להגיד את האמת

או להסתיר

או לגלות

אני אמשיך להרוס

אתה תמשיך לא לשים לב

אני אמשיך להתגעגע

אתה תמשיך לשכוח

ועוד לשכוח

ועוד לשכוח

עד שגם תשכח אותי

הכול חוזר על עצמו

המילים נשנות

התנשמות ישנות

ורק אתה נהיית לי קצת שונה

מקווה שרק בראש

נדמה לפעמים שאין מצב לשלוט בדבר

שמה שלא נעשה

הכול ישתנה

כמו גוש כזה שפשוט יושב ומחכה

לדקה אחת פנוייה

לרגע אחד שלא אשים לב

ותוקף

שולח זרועות לעצמות

לשרירים

ללחיים

למוח

ללב

משתק

לא נותן לזוז

מניק אותם בתחושה הזו שהכול חרה

והכול יהיה רק עוד יותר חרא

שאני על הפנים של בנאדם

שאני רק הורסת

שכל מה שהרווחתי לא באמת שלי

שאף אחד לא שלי יותר

גם לא אתה

שאני בנאדם שהכי רחוק שיהיה זה פקידה אפרורית

שאני לא באמת אצליח

שלא באמת אגשים

שאהיה כל מה שאני שונאת

והסרט הזה שהתחיל לחזור ולהרוס לי

כל מה שבניתי עוזב בשנייה אחת

קורס

וגם אני

והסרט עובר

אבל אף פעם לא נגמר

וגורם לי באמת להרוס

וגורם להכול באמת לקרוס

ממלאת את היום שלי עד שאין מקום לנשום

ולחשוב

ופתאום

כשהדבר הזה קולט שיש רגע אחד של חוסר בהירות

של חוסר שליטה במאה אחוז

זה נכנס

וראית אותי ככה אתמול

ופחדתי שראית אותי כמו שאני באמת

ילדה קטנה וטיפשה

ולמה עם כל הפידבקים החיוביים האלה

אני מרגישה כלכך

בעצם

בכלל לא מרגישה

-

"איך החיים שלך?"

"טובים"

"את אישה מדהימה ואין לך מושג עד כמה

אני לא מבין בכלל איך את יכולה להיות עצובה"

אסור להיות כזו

אחת עם נקודות תורפה

ועכשיו יש לי שתיים

או עשרים
ונראה לפעמים שזה כל מה שנשאר

פעם לא האמנתי שיש דבר כזה אנשים מתאימים

אם כבר, אנשים שמתאים להם

או אנשים שמתאימים לי

אבל איכשהו כשהאצבעות שלי נכנסות בין שלך בצורה כזו מושלמת

משהו מרגיש שונה

ולפעמים נדמה כאילו זה הדבר הכי חכם שעשיתי

ולפעמים נראה כאילו זו הטעות הכי גדולה

ולפעמים אני שוכחת שיהיה גם את היום שאחרי

ולפעמים אני תוהה עד מתי תישאר

ולפעמים אני מסתכלת עלייך ושואלת אם זה אמיתי

ואז אני עוצמת עיניים

ויודעת שכן

וכשאתה נכנס בי עם העיניים

עושה לי כוויות עם הידיים הגדולות האלה שלך

 זורק מילים וקולע

והורג כל טיפה של פחד

אני רק מפחדת עוד יותר

הייתי רוצה שתחבק אותי עד שהצלעות שלי ישאירו לך מקום

שתלטף עד שהשיער יסתדר בשבילך

שתנשק עד שאשכח איך זה לנשום לבד

איך זה לנשום בלעדייך

וכל מילה מרגישה כמו בזבוז של נשיקה

וכל נשיקה מרגישה כמו בזבוז של מילה

ומה אומר יותר?

וכשאתה עצוב אני לא אוכל להיות שמחה

לא יכול להיות לי טוב כשלך כבר לא

הייתי רוצה שיעלה לך חיוך רק מלחשוב עליי

לעשות לך מצברוח טוב משיחה קטנה

אבל כשאתה כלכך קרוב

קשה לי לקרוא

קשה לי להגיד

קשה לי להתגעגע

וקשה לי גם להיפרד מזה

וממנה

מהילדה הקטנה הזו שלא רוצה לעזוב

או שיעזבו אותה

וכלכך כעסתי

והייתי כלכך עצובה

עד ששכחתי את מה שבאמת חשוב

אותך