הייתי רוצה שתחבק אותי חזק

הייתי רוצה לתת לך את החיבוק שאתה כלכך רוצה

אותו החיבוק שאני לא יכולה לתת לך, לפחות לא כרגע

הייתי רוצה בטבעיות להתקרב אלייך ולתת לך נשיקה

שלא יראה מוזר

בלי צורך לנתח יתר על המידה

בלי למדוד בכפית את הכמות המדוייקת

שבין יותר מ

לבין עדיין לא

ואם לא עכשיו

אז מתי?

הייתי רוצה שתדע

שתסתכל ותבין שקשה

ומוזר

ומביך

ופרדוקסלי

ועצוב

הייתי מעדיפה אם בנקודה שזה התחיל זה כבר היה נגמר

אבל אני יודעת שהינו צריכים לעבור את כל זה

או לפחות אני

הייתי חוזרת לדקות אלה לפני שבועיים

לשבת במקום להתבטל

להציל את כל מה שאיבדתי

        את כל מה שהרווחתי

אותי

אותך

אותנו

ושוב מביטה על הלוח

ומסמנת בעיגול אדום את מה שנגמר

ממש שנייה אחרי שהתחיל

כבר רואה אותך יושב

                    ושותה

                    ובוכה

ואני אבוא

ואחבק אותך

ואולי רק אז תבין

תבין שלא קיבלת את החיבוק שמגיע לך

שלא נתתי את החיבוק שחיפשת

פשוט כי הוא נגמר לי במלאי

אחרי החיסול

אחרי הלוט שהוסר

ועדיין

קשה לי לראות

דרך אחרת

בזמן האחרון יש לי תחושה של חוסר תאבון

ואפילו רפלקס ההקאה עובד שעות נוספות

חוסר תאבון למה שמצפה לי

לאנשים שייכנסו לחיי

לאנשים שיצאו ממנו

לבחורים שיחליטו שאני שלהם

לבחור שלעולם לא יהיה שלי

חוסר תאבון לסלולרי שלי

שממזמן לא מבשר טובות

לבגדים הזרוקים ולתיקים שמלאים בשטויות

למוזיקה העקרה שרק מזכירה כמה החיים

חוסר תאבון לסיפורים

בעיקר לאפורים שלי בעלי הסוף הרע

וגם על אנשים אחרים

שנדמה שהנה והם משתקעים סוף סוף בתוך חייך

והם נעלמים

רפלקס הקאה מכל הזוגות הדביקים שהכול בא להם בקלות יתר

משקרים שמסתובבים ביננו

מקנאה ולבגידה

מרכילות

מאלה שמבטיחים שהכול יהיה בסדר

שהם ישמרו עלייך

ואז בהזדמנות הראשונה הם מאכזבים

אין אכזבות אם אין ציפיות

אבל הבסיס הוא לעמוד במילה

היית בשבילי עוגן

ועכשיו אני רק רוצה להטביע אותך

להתחיל לשייט חופשייה שוב

כמו פעם

להפוך פרצופים זרים לאהבות

ללטף גוף קר בחמימות

לשנות משו

לשנות מישו

לשנות אותך

לשנות

אותי

שבוע ללא שינה

אחרי העילוי במרכז העולם

והספוטלייט ששמו עליי אנשים שחיו פי שניים ופי שלוש יותר ממני

חשבתי שמשהו בראש יסתדר

אבל אם שבוע ללא שינה כמו שצריך זה סדר

אני מעדיפה בלאגן

רואים את הרצפה

וחזרה לי המיטה

ורק אתה לא הגעת

אז הלכתי לישון

ידיים כרוכות סביב הכרית

וראש נע ללא מנוחה

התקווה שבאה והולכת

החבל שנמתח

החלומות בעודי ערה

האם הם יישארו כאלה?

רק חלומות?

מוצאת עצמי שומעת שירים שוב ושוב

בודקת את הסלולרי כל שתי דקות

מחכה

פוחדת

שבוע ללא שינה

רווי בחלומות

לפחות שם

אני יותר

איתך

לפחות שם

אני פחות

לבד

זה היה לילה ללא ירח. הגלים נושקים לחול ברכות, יוצרים שצף לבן ונעלמים כשרק מעט מים נשארים כמזכרת. עד הגל הבא. סירה אחת שטה רחוק באופק, כלכך רחוק שנדמה שעוד שנייה תיפול לצד השני של הארץ, שתעלם כליל. שלוש זוגות על החוף, אחד עם נרות, אחד עם גיטרה, אחד עם השנייה. אין מראה יותר קיצ'י מהמראה הזה אבל בלילה ללא ירח זה נראה אף מעט עצוב.

בהתחלה לא הבחנתי בו. כשהלכתי לעבר המבנה הנטוש חשבתי שדמיינתי אותו, שזו רק צללית. "אפשר להשאיר פה את הדברים?" שאלתי כדי לוודא. לוודא שהוא באמת שם. "הים הוא של כולם" אמר בחיוך.

כשחזרתי לשם כעבור שתי דקות, ראיתי אותו בצורה מובהקת. הוא ישב על כיסא מרותק לקולות הים. "תגידי מתוקה, יש לך אש?". למרות הצמרמורת שהעביר בי, הסקרנות לא עזבה אותי. התקרבתי אליו והדלקתי לו סיגרייה. "תודה" אמר בעודי מתרחקת. איך בן אדם הולך לים עם קופסת סיגריות ושוכח את האש? יש דברים שלעולם לא אבין.

מפה על שולחן, צלחות ומפיות. נותר רק לחכות. הטלפון דומם ורק צחקוקים חרשיים נשמעים מרחוק. חזרתי למחבוא. "אפשר שוב אש?" שאל, ומי אני שאגיד לו לא. כשהדלקתי לו את הסיגרייה בשנית ניסיתי להשהות את הזמן כמה שיותר כדי לחזות בפרצופו. הוא היה מרשים. תווי פניו היו חזקים, גם אל מול הקמטים הקטנים שהחלו להופיע, שהחלו להעיב. זיפים עייפים של שבוע עיטרו בחינניות את לחייו וסנטרו, שומרות עליו. שערו המאפיר הסגיר יותר את סיפור חייו מאשר את גילו, וידיו הגדולות עטופות בעור הקשה איששו את המחשבה. "יש לך חיוך יפה" אמר, "תשמרי עליו ואל תתני לאף אחד לקחת אותו".

כשהכול היה מוכן רצנו להתחבא. ישבנו ואכלנו ארוחת מתנה ולא יכולנו להפסיק לצחוק. לשנייה העפתי מבט לכיוונו והיה קשה להתעלם מהחיוך שפשט על פניו. "ימי התום" בטח אמר לעצמו בלב, ונזכר בערגה בימים היפים. אולי בפעם הראשונה שגילה את החוף או מתי שישב כאן עם אהובתו. וכעת הוא יושב לבד, מביט בשמיים ללא ירח.

אוכל מהיר מוגש באיטיות, מפיות משומשות וחיבוקים ענקיים. וגם נשיקות. חזרנו לבדוק שלא שכחנו דבר במקום המחבוא. הוא צחק ושאל "סליחה על השיגועים, אבל אפשר שוב אש?". הלכתי לכיוונו. " האישה לקחה לי אותה" אמר בהתנצלות. "אין בעיה" עניתי, ותוהה על איזו אש הוא מדבר- של המצית? "את מעשנת?", עניתי בשלילה. "באמת לא הבנתי, את נראית ילדה טובה". חיוך. "אז בשביל מה האש?" הוסיף לחקור. הצבעתי לכיוון הזוג הסועד ואמרתי "צריך להדליק את הנר". "את מדהימה" אמר, "כמעט מלאכית" לחש בסתר.

אני מדליקה לחיים,

הוא מדליק למוות.

הכול במקומו ועשיתי את עבודתי נאמנה. העבודה הושלמה וכמעט מושלמת, רק אם היינו עומדים בזמנים. שונאת שמפריעים לי בתוכניות, שהורסים. "תהיה בריא" אמרתי כפרידה. שמעתי את ה"תודה" מרחוקף מלווה בשיעול קטן, ורק המחשבות לא עוזבות.

מבט אחרון לאחור- הזוג מאושר והוא יושב שם. עבד לגלים הרוחשים, עבד לגלגלים שנכנסו לחייו.

זה היה לילה ללא ירח. לעולם לא אשכח אותו.

את הים הרגוע, את הזוגות היפים, את האיש שישב שם בבדידות.

ואולי

זה לא הוא שהיה בודד

אלא אני?