"שוב פעם היא שותה" הם מסננים. מוזר שהם אף פעם לא שואלים למה. חושך כדי שלא יראו את הדמעות השקופות, מוזיקה חזקה כדי שלא ישמעו את הצרחות ובאסים, כדי שלא ידעו שרק לשנייה, זה הפסיק לפעום. שירי אהבה של בחור מפרפר, גיטרה נואשת לידיים של גבר, פסנתר התייאש מאקורד מזייף. בקבוקים שבורים ולבבות ריקים. טלפון מחוק מהיד, אבל בעליו עדיין אי שם בפנים. הנורה נדלקת ונכבית עם הקצב המשתנה, גם אנחנו כאלה לפעמים. השאלה כמו מה, כמו הנורה או כמו הקצב? ומה בעצם כדאי?

אש נדלקת ועשן וורוד נכנס ויוצא, בשונה מכל החארות הוא נשאר שם תמיד. רק שהוא מזיק יותר מכולם.רק אני רואה כאן מטאפורות? בין כל האנשים שמכונים חברים תמיד ארגיש הכי לבד, כי כשישבתי במרפסת לשאוף קצת אוויר הבנתי שאני היחידה שיש לה יותר מדי סיפורים אבל בעצם אין לה כלום. תחת על הריצפה, הראש מסתובב והלב חבוי לו אי שם. המוצא הישר מתבקש להחזירו ולא לשחק בו כדורגל או לעשות בו ניסויים.

עשינו אתמול שיא ועדיין הרגשתי שאנחנו בשפל. משום מה אתה עדיין מתקשר ואני עדיין בטוחה שהקשר נגמר ואתה כבר בכלל לא שלי. ואם אתה שלי? ואם אני לא שלך? ואם אתה פשוט לא יודע?

כוכבת פלסטיק מאיזו סדרת טלוויזיה אמריקאית אמרה שהכי קל להתאהב במישו מרחוק. כוכבת אחרת לא האמינה שהסיפור אמיתי ושאהבת אמת זה רק באגדות, ומשגילתה שהסיפור נכון הבנתי שאולי אני פשוט לא נסיכה. ואולי אתה סתם נעל יפה שלא מתאימה במידה, ואולי זה הפוך. ואולי ואולי ואולי.

ואולי עוד מעט תבוא והמדים המאובקים יספגו דמעות עשויות אוויר, והיד תחזור למקום הטבעי שלה- בין אצבעותיי. והשרירים שלך יפיגו בי את כל הפחדים והחיוך ייפטר מכל האולי. והשפתיים..

שכחתי לבקש אותך בלילות האחרונים. הייתי עייפה, או מוטרדת או שסתם שמעתי מוזיקה עד ששכחתי איפה אני חיה. או יותר נכון, נזכרתי איפה חייתי. ועדיין הוא צווח ברקע שזה סתם משו זמני אבל גם אנחנו כאלה..זמניים. נראלי שהתעייפתי מלישון. מלפחד לחלום אותך הלילה כי חלומות אף פעם לא מתגשמים. מלפחד לא לחלום כי זה אומר ששכחתי. אבל גם האלצהיימר לא ישכיח את מה שחייבים לזכור, את מה שהוא זוכר.

חיטאתי את עצמי אתמול. הוא דיי צודק, אני לא עומדת באמירות שלי בזמן האחרון. מאז שחזרת כל ההרגלים הרעים חזרו, שוב אני מחפשת לשכוח, שוב אני מפחדת להרגיש. מתנהגת כמו ילדה רק שלא תאהב, כי זה מה שאני רוצה. ההתחלה הישנה לקחה ממני את כל האוויר ונשארתי בדימוי של הנסיך יותר מדי זמן. אם אתה לא כזה?

אם אתה כזה?

שאלו היום איך זה קורה שאנשים משתגעים.

אני שואלת אם הם יכולים להישאר שפויים?

נשכב ומביט בכוכבים מפלסטיק שמעטרים את התקרה, שנותרו מהימים בהם המפלצות התחבאו מתחת למיטה. אבא תמיד אמר שאין מפלצות ושהן לעולם לא יפגעו בו, ושאם הוא עדיין מפחד הוא יבוא ויפטר מהן.

היום המפלצות עוטות צעיף מוזר ודורשות מדינה, אבל עוד כמה ימים כבר לא ייתן להם.

עוד כמה ימים הוא יצפה בכוכבים אמיתיים, בד ישמש לו למחסה ופתאום האוכל הרגיל של אמא יהיה כלכך טעים..לא משנה איך הוא מונח. עוד כמה ימים הוא כבר לא יצטרך להתלבט בין הבגדים או להיזכר במה שלבש יום לפני זה. המוזיקה היחידה תהיה שירת הצרצרים והבידור היחיד יהיה השמן שתמיד יש לו בדיחה בקנה, ולא רק הוא יודע לירות.

עוד כמה ימים המפלצות ייעטו פרצופים ושמות, גם להן יהיו משפחות וחלומות. יהיו להן ידיים שרוטות שמחזיקות רובה ומחכות. רק מחכות. הפעם אבא כבר לא יוכל להרגיע ולהבטיח הן לא יפגעו בך. כי הן כן.

רק שאתה תפגע בהן קודם.

תמיד כשאני באה אלייך אתה יושב על הכיסא ואני שוכבת על המיטה.

אתה עם הסיגריה ואני עם הבקבוק.

ושנינו מחייכים.

תמיד אני אעבור על רשימת השירים שלך

וכשאני אראה שיש לך את אביתר בנאי אני אבקש ממך לשים את אבות ובנים

כי אני אוהבת את השיר.

ואז אתה תבטל אותי ותגיד שלא בא לך שירים עצובים.

שלא באלך לשמוע את השיר הזה.

רק היום קלטתי

הרגשתי את הרעד הזה שעובר בחוליות

את הפחד.

הפחד לאבד

הפחד להיאבד

הפחד להתאבד

הפחד להישאר פה לבד

בלעדייך

ואלוהים כמה שאני מפחדת

תיכף אני ארצה שתלכו מפה
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול
לטבוע או לשוט לחיות או למות

רציתי לשבת איתך מתחת לכיפת השמיים

אז צבעתי את התקרה בשחור

כל פעם שתתקשר אצבע עוד נקודה בכתם לבן

כל פעם שתתקשר יהיה לנו עוד כוכב בשמיים

יום יבוא והלבן-כתום-זהבהב ישתלט לנו על השמיים

וכבר בקושי נראה את השחור

וכשאתה תבוא נצייר לנו ירח מלא

ממש כמו שהיה ביום שהכרנו

ואז תנשק אותי נשיקות קטנות קטנות

כמו הכוכבים

וחיבוקים גדולים גדולים

ממש כמו הירח

וכשנראה כוכב נופל

תביע משאלה

וגם אני

ולמרות שאסור לגלות

נדע בסתר מה בדיוק ביקשנו

ובינתיים עכשיו

הצבע החל להתייבש

ונראה כאילו השמיים לעולם לא יעלמו

והמברשת הלבנה רק מחכה לצבוע

ונקודה קטנה כבר רוצה להיצבע

ורק אני כבר שכחתי איך לחלום אותך

אבל בלילה, מאוחר

אני אשב ואסתכל על כוכב אחד

ואתהה אם הוא עדיין חי

או שנבלע בתוך חור שחור

מעניין מה אחשוב הלילה

נופלת על המיטה

אין כבר מה שיחזיק

מתכסה בערימת הבגדים שנוצרה עליה

הצעקות מאתמול לא ממש עזרו לשפר את המצב

הכרית מכוסה בכתמי מים שחורים

מרוצה מהמקלחת אחרי הבצורת שהטלתי עליה

הטלפון מושתק

אפילו אם תתקשר אני כבר לא אענה

זה סתם מתיש

דיי מענה

הרעש היחידי בוקע מהרמקולים

אביב שר לי כמה שהוא שונא ואני לא מבינה ממתי אני אחת כזו

ששונאת אנשים

ששונאת אותה

הדבר שהכי מכאיב לי זה שלא יודעים להעריך אותי

אנשים שמתפלאים שאני כותבת בעוד הם בקושי יודעים לקרוא

אנשים שחושבים שאני ילדה קטנה ותמימה

מי את שתחשבי שאני לא יודעת!?

מי את שתתעמרי בי כל הזמן

ותזרקי הערות מטומטמות שעוד יותר מפילות אותי

שתתעלמי מקריאת עזרה

שתתעלמי מכל קריאות העזרה שכלל לא מגיעות

ביומיים האחרונים אני כמו אריה רעב בכלוב קטן

מחפשת אחר כל טרף שיחשוב להתקרב

והם אכן הגיעו

הם הלבינו כסיד

והתחרשו לשתי שניות

וחשבו על לברוח

אני כלכך כועסת עלייך היום

הרגעים הכי קשים לבד הם רגעי השיא הכי מאושרים

ורגעי האבל הכי נמוכים

ואולי אלה רגעי ההבל?

מחפשת חיבוק שהמצאתי לעצמי

שממלא את הריאות בריח

ולא נותן לעזוב

גם שנים אחרי

תמיד אחרי השינה קמים ליום טוב יותר