אז..נגמר השבוע שלנו איתם

ברוב טיפשותי ועייפותי בכלל לא כתבתי מה עשינו

                                                 איפה היינו

                                                 מה למדתי

למזלי יש לי את התמונות..שהרבה פעמים שוות הרבה יותר ממילים יבשות

אבל גם הרבה פעמים לא מספקות..בעיקר כי יותר צילמתי ולא הצטלמתי

למרות ההרגשה שיותר נראיתי ופחות ראיתי

היו דמעות מצחוק

היו דמעות של כאב

גרמנית אנגלית ועברית התערבבו בהנאה

ואפילו צרפתית השתרבבה לשם

מתוך עשרה ימים היינו שלוש פעמים ביד ושם

כלכך הרבה שמות קטועים

                פרצופים לא מובנים

                אנשים שאיבדו צלם

ועוד כלכך הרבה שכנראה אף פעם לא נדע

קשה לי להסביר את החיבור הזה

המשיכה הזאת לשואה

יכול להיות שזה כמו ששירה אמרה

ברגע שנכנסים לזה קשה לצאת

אני מאמינה שיש בזה יותר מזה

הקטע הכי חזק ביד ושם היה ביום האחרון

כשאני מנגבת את הדמעות שלבסוף יצאו

לאחר קטע מחריד מאחים לנשק

וניקו בא וחיבק אותי ושאל אם הכול בסדר

מי היה מאמין לפני שישים שנה שגרמני ינחם ישראלית יהודייה

ששניהם יבכו את ההיסטוריה של העם שלהם לפני קצת יותר מחצי מאה

כלכך הרבה שאלות

כלכך הרבה תשובות

כלכך מעט סיפוק

הבנתי שאני לא מכירה את הארץ שלי כמו שצריך

הייתי במקומות שחייבים עצירה בפעם הראשונה

למדתי מקומות דרך הרגליים

דבר שלא קרה הרבה הרבה זמן

מצדה מדהימה

הרעיון שהמקום הזה עומד מאות שנים

ועוד יעמוד בעתיד

היה משו טוב בעבר הזה...

כלכך קשה לי להמשיך

אני שונאת את הקטעים האלה

שיש מה לכתוב ואין זמן

ואז אין זמן ורוצים לכתוב

אבל כל מה שרצית לכתוב נעלם

ברגעים שטוב אני לא יכולה לכתוב

אמרו חכמים ממני

ואמרו גם טיפשים

לפעמים אני תוהה מה עדיף..כתיבה או אושר?

לפחות כתיבה זה משהו ממשי יותר

קראתי קטעים מפעם

לפני התקרית

הייתי קיטשית ופתטית

ועדיין, כשאני מסתכלת על זה היום הייתי רוצה לחזור למקום הזה

שמאמין

ולמרות שחזרתי להאמין

קצת ירד לי האמון בעצמי

עוד תקופת מעבר של הרכבה עצמית מחדש

מי אני רוצה להיות הפעם?

מי אני יכולה להיות?

לאיזה צד אני אתן ביטוי הפעם?:

אולי החכמה שיודעת המון?

אולי החברה שמקדימה את כולם?

אולי האהבה שמישהו ציפה לה?

אולי זאת שמעלה חיוך במחשבה?

אולי זאת שחושבת רחוק?

אולי זאת שמאמינה שאין למה להשקיע ותנצל את ה13 שנה הבאות שלה להנאה נטו?

או עד ההמצאה מחדש שבטח תהיה עוד כחודשיים

אולי המוזיקאית?

אולי היוצרת?

אולי הילדותית?

אולי הבוגרת?

So kiss me & Smille for me

tell me that U'll wait for me

HOLD me like U'll never let me go

I'm leaving on a jet plane

don't know when I'll be back again

oh babe I hate to go

בלי שום משמעות

מחר הם באים

אחרי כל הזמן שחיכינו

אחרי כל הציפייה

והסידורים

והעבודה הקשה

וכל מה שיושב לי עכשיו בראש זה מה ששיקו אמר לי באותו יום רביעי בגרמניה

תהיי חברה שלו, ואז שבוע לפני שהם יגיעו תפרדי ממנו

אהבתי ת'נאיביות שהאמינה בזה

יהיה כיף

והחופש הזה הוא הדבר הכי טוב שיכול להגיע

לשבור את השגרה החורקת

                         השוחקת

וגם המורטת עצבים

או שאלה רק ההורים

אני מפחדת על בר

הרי תמיד מספרים שמי שאומר לי זה לא יקרה

הוא חוטף ראשון

ואני מתה מפחד

מתה

אני לא יודעת לעמוד בזמנים

המתנה של שיקו שוכבת פה כבר חודש

מחכה שיעטפו אותה

ועדן הספיקה לקנות לשחר מתנה

בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו :/

מחזיר אותי לעוד קטע שרציתי לכתוב ומאז הדברים שוב השתנו

לפחות זה השתנה

אני אוהבת ת'רעיון שאני מסתכלת בתמונות שלהם וכבר לא מתגעגעת

כי יודעת שהם אוטוטו כאן :]

בברכת שבוע מפוקס לכולם =]

הרבה זמן שלא הרגשתי כלכך לבד

מקווה שתיאוריית הגלגל שלי עובדת

ובאמת לקראת פסח יקרה מה שקרה לפני שנתיים

רק תפאורה קצת שונה

ושחקן אחר לגמרי

ואולי גם סוף אחר

טוב יותר

בשבילי

רציתי לכתוב על החדר

ומה שמצאתי בו

על כל העלילה שמסביב

על תחושת הנבגדות

רציתי לכתוב על הטיול

כמה שהיה לי בו טוב

ואני אכתוב

בקרוב

בר לא פה

עוד לילה ללא שינה מצפה :/

למה אתה לא נותן לי להיכנס לחיים שלך?!

והנה בר הגיע :]