כמו גוש כזה שפשוט יושב ומחכה
לדקה אחת פנוייה
לרגע אחד שלא אשים לב
ותוקף
שולח זרועות לעצמות
לשרירים
ללחיים
למוח
ללב
משתק
לא נותן לזוז
מניק אותם בתחושה הזו שהכול חרה
והכול יהיה רק עוד יותר חרא
שאני על הפנים של בנאדם
שאני רק הורסת
שכל מה שהרווחתי לא באמת שלי
שאף אחד לא שלי יותר
גם לא אתה
שאני בנאדם שהכי רחוק שיהיה זה פקידה אפרורית
שאני לא באמת אצליח
שלא באמת אגשים
שאהיה כל מה שאני שונאת
והסרט הזה שהתחיל לחזור ולהרוס לי
כל מה שבניתי עוזב בשנייה אחת
קורס
וגם אני
והסרט עובר
אבל אף פעם לא נגמר
וגורם לי באמת להרוס
וגורם להכול באמת לקרוס
ממלאת את היום שלי עד שאין מקום לנשום
ולחשוב
ופתאום
כשהדבר הזה קולט שיש רגע אחד של חוסר בהירות
של חוסר שליטה במאה אחוז
זה נכנס
וראית אותי ככה אתמול
ופחדתי שראית אותי כמו שאני באמת
ילדה קטנה וטיפשה
ולמה עם כל הפידבקים החיוביים האלה
אני מרגישה כלכך
בעצם
בכלל לא מרגישה
-
"איך החיים שלך?"
"טובים"
"את אישה מדהימה ואין לך מושג עד כמה
אני לא מבין בכלל איך את יכולה להיות עצובה"
אסור להיות כזו
אחת עם נקודות תורפה
ועכשיו יש לי שתיים
או עשרים
ונראה לפעמים שזה כל מה שנשאר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
