נשכב ומביט בכוכבים מפלסטיק שמעטרים את התקרה, שנותרו מהימים בהם המפלצות התחבאו מתחת למיטה. אבא תמיד אמר שאין מפלצות ושהן לעולם לא יפגעו בו, ושאם הוא עדיין מפחד הוא יבוא ויפטר מהן.

היום המפלצות עוטות צעיף מוזר ודורשות מדינה, אבל עוד כמה ימים כבר לא ייתן להם.

עוד כמה ימים הוא יצפה בכוכבים אמיתיים, בד ישמש לו למחסה ופתאום האוכל הרגיל של אמא יהיה כלכך טעים..לא משנה איך הוא מונח. עוד כמה ימים הוא כבר לא יצטרך להתלבט בין הבגדים או להיזכר במה שלבש יום לפני זה. המוזיקה היחידה תהיה שירת הצרצרים והבידור היחיד יהיה השמן שתמיד יש לו בדיחה בקנה, ולא רק הוא יודע לירות.

עוד כמה ימים המפלצות ייעטו פרצופים ושמות, גם להן יהיו משפחות וחלומות. יהיו להן ידיים שרוטות שמחזיקות רובה ומחכות. רק מחכות. הפעם אבא כבר לא יוכל להרגיע ולהבטיח הן לא יפגעו בך. כי הן כן.

רק שאתה תפגע בהן קודם.

תמיד כשאני באה אלייך אתה יושב על הכיסא ואני שוכבת על המיטה.

אתה עם הסיגריה ואני עם הבקבוק.

ושנינו מחייכים.

תמיד אני אעבור על רשימת השירים שלך

וכשאני אראה שיש לך את אביתר בנאי אני אבקש ממך לשים את אבות ובנים

כי אני אוהבת את השיר.

ואז אתה תבטל אותי ותגיד שלא בא לך שירים עצובים.

שלא באלך לשמוע את השיר הזה.

רק היום קלטתי

הרגשתי את הרעד הזה שעובר בחוליות

את הפחד.

הפחד לאבד

הפחד להיאבד

הפחד להתאבד

הפחד להישאר פה לבד

בלעדייך

ואלוהים כמה שאני מפחדת

תיכף אני ארצה שתלכו מפה
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול
לטבוע או לשוט לחיות או למות