נופלת על המיטה

אין כבר מה שיחזיק

מתכסה בערימת הבגדים שנוצרה עליה

הצעקות מאתמול לא ממש עזרו לשפר את המצב

הכרית מכוסה בכתמי מים שחורים

מרוצה מהמקלחת אחרי הבצורת שהטלתי עליה

הטלפון מושתק

אפילו אם תתקשר אני כבר לא אענה

זה סתם מתיש

דיי מענה

הרעש היחידי בוקע מהרמקולים

אביב שר לי כמה שהוא שונא ואני לא מבינה ממתי אני אחת כזו

ששונאת אנשים

ששונאת אותה

הדבר שהכי מכאיב לי זה שלא יודעים להעריך אותי

אנשים שמתפלאים שאני כותבת בעוד הם בקושי יודעים לקרוא

אנשים שחושבים שאני ילדה קטנה ותמימה

מי את שתחשבי שאני לא יודעת!?

מי את שתתעמרי בי כל הזמן

ותזרקי הערות מטומטמות שעוד יותר מפילות אותי

שתתעלמי מקריאת עזרה

שתתעלמי מכל קריאות העזרה שכלל לא מגיעות

ביומיים האחרונים אני כמו אריה רעב בכלוב קטן

מחפשת אחר כל טרף שיחשוב להתקרב

והם אכן הגיעו

הם הלבינו כסיד

והתחרשו לשתי שניות

וחשבו על לברוח

אני כלכך כועסת עלייך היום

הרגעים הכי קשים לבד הם רגעי השיא הכי מאושרים

ורגעי האבל הכי נמוכים

ואולי אלה רגעי ההבל?

מחפשת חיבוק שהמצאתי לעצמי

שממלא את הריאות בריח

ולא נותן לעזוב

גם שנים אחרי

תמיד אחרי השינה קמים ליום טוב יותר