הבגדים זרוקים על הריצפה, ליד הספה שבחדר,

והוילון שחציו סגור וחציו פתוח מתעופף ברוח, ידית הפתיחה נוקשת על משטח העץ, של הארון, הרעש מחרפן אותי, אבל אני נשארת לשכב על המיטה , לא מתריחה אפילו להזיז את השער שקצבותיו צורבות לי בעניים.

כבר אין לי כוח לכולם , הכול ניראה לי כל כך סתמי, עד שאני חושבת שהכאב הוא סתם עניין פסכולוגי ולכן ברגע שהמוח ישדר שלא כואב לו אכן לא ייכאב יותר.

אמא כבר אמרה לי כמה פעמים לסדר את הבלגן שלי, אבל אני פשוט לא רוצה, כל פעם שאני מסדרת אחר כך אני צריכה לבלגן הכל כידי לצוא את הדברים שסדרתי רק אתמול, ואז רק בבלגן אני מוצאת אותם, ככה שהכל מסודר כמו שאני צריכה.

בזמן האחרון אני חושבת הרבה, בעקר יוצא לי לחשוב על איך לנסח את כל מה שאני חושבת עליו.

כל הקביעונות הזו בעולם יכולה לטמטם בן אדם שגובל בחוסר שיפיות,

 למרות שבכללל הקבעונים הם הלא שפועים, כי עולם של פס ייצור במפעל לבלופים הוא לא עולם ורוד,

והחשיבה שצריך לרדוף אחרי הריצוי , היא מעובתת ולא שפויה,

אבל בעולם כזה מי שלא רודף ומי שלא בנורמה הוא לא שפוי,

כי אין לו ערך,

הוא יכול לחיות אבל להיות אויר.

הוא יכול לתת אבל זה לא ישנה כי עדין ימרו לו שהוא לא עושה כלום,

ואם כל זה שזה לא מזיז לו,

בחדר הקטן , עם הבגדים על הריצפה, והוילון החצי פתוח חצי סגור , שידית הפתיחה שלו נוקשת על דלת הארון ברעש צורם,

הוא ישכב על הגב ויבכה.

אבל לא על זה שהוא נתן משהו ואמרו לו שזה כלום.

הוא יבכה על הכול על כול מה שיושב לו שם בפנים,

משהו פעם סיפר לי שתינוקות בוחרים את ההורים שלהם אני בודאותצ יכולה להגיד שאני את שלי לא בחרתי, או יותר נכון להגיד ההורים שלי לא ציפו לי.

לא שנולדתי בטעות, למרת שזו גם אופציה, אלה שפשוט אני לא עונה על הנורמה, על השאיפות,

לכמיאית הדגולה נולדה מברניקית, עם טאבה מוגזמת לשוקולד,

ואיכשהו כל סיפרי הפסיכולוגיה לא עוזרים,

ואני רק טועה מתי תבוא הגאולה ואנשים יקלטו שהספרים נכתבו על פי הנורמה והנורמה היא סתם בלופ שמכתיב את עצמו על השוטים.

אני בכלל חשובת שעדיף לא לחשוב,

לא להרגיש,

ולפתח אנורקסיה ולהגיד שהכל בסדר.

כי רק ככה תיהיה חלק מהנורמה, ותמות חלק מהנורמה,

ותחיה חלק מהנורמה,

ותולד שוב להיות בנורמה, והנורמה תשנה ותשלוט ותמרוד,

ואם תחליט אתה למרוד, אז יבאו ויגידו לך שאתה ילדותי, כי מי שנלחם על עקרונות, ודרך, ומי שאוהב לעשות דברים שלא בנורמה אז הוא לא שייך, ואם הוא לא שייך אנחנו חייבים למצוא לו שם, כי חייבים להגדיר את מה שלא שייך,

ולכן נחשוב טוב ונקרא בקול גדול ילדותי.

כי לבכות שקודם כל האחותך הקטנה תכנס לזריקה,

ואז לברוח,

וכי לקרוא לאנשים שמעצבנים אותך שמנים מכוערים וזונות,

ולבכות ולהתרגז שאתה לא מקבל מה שאתה רוצה, גם אם זה רק עגול שוקלד מאריזת בונבונירה,

ולבזבזב את כל הקש על לוק, ואז לבכות שאתה במינוס,

ולפתח חשיבה שמגיעה בטווח אחי רחוק עד חקרסול של הרגל שלך,

זה להיות בוגר, זה להיות חלק ממשהו גדול,

אבל לעצור את עצמך ., זה להיות ילדותי.

זה יפה איך שמה שאמור להיות חלק מהנורמה כשהו לא אנחנו מגדירים אותו, אבל שמשהו הוא לא חלק מהנורמה ,וגם לא אמור להיות חלק ממנה,

אז אנחנו מקבלים אותו ברחמנות וחסים עליו, כי הוא מסכן.

ומי קבע שהוא מסכן ומי קבע שהוא זה שבחוץ,

אולי הוא מאושר וטוב, לו,

הנהורים קבעו והנהורים ישלטו.

מחשבות רבות רצות שם למעלה.

ואני מתבלבת ולא יודעת לנסח, אבל גם לא חשוב לי לנסח כי גם לא חשוב לי להסביר

בסוף אני בכל מקרה יעלם.

ואז מה כבר אכפת לי מאלו שיבהרו לי שאני אוויר.

והמילים שלי הם חרא.

מאלה שחשבו שאני עוד כלי במשחק שלהם, שהם יצטרכו שאני אוכל איזה חייל או משהו הם יתיחסו אלי, שימאס להם הם יכוונו בכוונה  ככה שהיריב יוכל אותי.

ובשאר הזמן אני פשוט לא יהיה חלק מהמערכה.

בכול מקרה אני לא עושה צבא, מה שאומר שאני..