אני אתאיסטית ופציפיסטית אה וגם צמחונית.
לא מאמינה בכוח עליון, ולא מאמינה בהשגת דברים במלחמה.

ותגידו שעם האויבים שלנו לא ניתן לדבר, אז תגידו. זאת הגישה שלי, זאת האמונה שלי.
בביתי שלי, אפילו בסכינים אני לא נוגעת..

לצערי הרב, לא היה מי שיכין אותי לקראת הצבא. אין לי אחים גדולים, וההורים שלי לא נולדו בארץ.
לא היה מי שיגיד לי: את יכולה להצהיר על עצמך שאת פציפיסטית, ואז תקבלי תפקידים אחרים.

עכשיו.. "נתקעתי" בתפקיד שהוא נגד הערכים שלי ונגד האמונה שלי..

תצפיתנית.

תומכת לחימה.

בנוסף, בת יחידה להורים גרושים.

כמעט אין קשר עם אבא, וגם עם אמא הקשר רעוע..

בסיס סגור.

אני בטוחה שהדמעות שבכיתי, מאז שהבנתי שאין באפשרותי לשנות את התפקיד, (אלא אם כן, אני אכנס עכשיו ל"מלחמה" מאוד ארוכה עם הצבא ואז מי יודע איזה תפקיד אקבל..) יכלו למלא את הכינרת 3 פעמים או יותר.

אני חייבת לעבוד, המצב בבית נוראי. המשכורת של אמא, קצת מעל לממוצע, ובלי מזונות.

נורא קשה לחיות ככה.. ועכשיו עוד כל ההכנות לקראת הצבא, כל הקניות.. כל כך הרבה בזבוזים והוצאות..

אבל הנה.. אני מוצאת את עצמי נלחמת בערכים שלי ואומרת כן לתפקיד.
ואני בטוחה שאני אעבור עוד הרבה קונפליקטים כאלה עם עצמי במהלך השירות, והטירונות בכלל.. ש.. אני צריכה ממש.. להשתמש בנשק, ו..להיות במטווחים.. רק להגיד את זה, מרעיד אותי ומחריד אותי.. זה יהיה הקושי המרכזי שלי והמשמעותי ביותר.

עם הריחוק מהבית, אתמודד.

עם העובדה שאני לא מכירה אף אחד, גם כן אתמודד.

עם התנאים הפיזיים הקשים, בוודאי שאתמודד.

אפילו עם בעיות השינה שלי אתמודד.

אבל.. עם המצב הנפשי, הערכי.. יהיה לי מאוד קשה.

אני מחזיקה את עצמי, ואומרת לעצמי שזה תפקיד חשוב.

המדינה הזאת חשובה לי.
החיים במדינה הזאת, חשובים לי.. גם אם אני לא מכירה אישית את כל אזרחי המדינה.
אני אוהבת כל פינה ופינה במדינה הקטנה שלנו. גם אם היו ויהיו רגעים שבהם אגיד: כמה שהייתי רוצה לעוף מפה.. הרוב בגלל המלחמות.. בגלל הקושי הזה.. בגלל האמונה בבני אדם, בדיבור, בהסכמות ולא במלחמות..

במדינה הזאת, אומנם, קרו לי המון דברים קשים מאוד, אך כאן הכרתי הרבה אנשים מקסימים ונהדרים, שלא אכיר בשום מקום אחר.

ואני.. אני הולכת עכשיו להגן על החיים של האנשים היקרים האלה. ועל המדינה הזאת.. המדינה שלי.

רק עוד שבוע וחצי עד הגיוס.
משתדלת לשמור על אופטימיות.
ברגעים מסוימים, אני אפילו מגלה התלהבות וציפייה לקראת..

בסופו של דבר, הכל תלוי בזווית הראיה..

ובמטרה שהצבתי לעצמי..

כולם עברו את זה לפני,

ואני מקווה שכל השאר לא יעברו את זה אחרי.