את מנג'סת לאמא בבוקר שתצאו כבר, כי את רוצה להגיע ראשונה.
את רוצה להיות הראשונה שתיקח את הבובה.
הראשונה, וגם האחרונה.

כשאת נכנסת אל הגן, את רואה את הבובה לבד, ושוב מופיעות בעינייך דמעות.
את לא רוצה לראות אותה לבד אף פעם, אז את רצה אליה ומחבקת אותה.
כל היום את איתה, את מבלה איתה ומספרת לה סיפורים. את אוכלת איתה וישנה צהריים, רק כשהיא לידך. הפעם היא שומרת עליך.
וכשאת נפצעת, רק אותה את רוצה.

הבובה נכנסה לך ללב.

ואת בשום אופן לא רוצה להיפרד.

את מסרבת לעזוב גם כשאמא כבר באה לאסוף אותך הביתה.

את בוכה.

אבל משתכנעת כי אמא אומרת:

"היא לא לבד, היא עם עוד חברים כאן. ואת תשובי אליה מחר!"

המילים האלה: "תשובי אליה מחר". מעודדות את הילדה הקטנה, והיא מסכימה לחזור לביתה.

אבל מה יקרה ביום, שאמא כבר לא תגיד לך: "את תשובי אליה מחר!" כי את כבר ילדה גדולה , ובשנה הבאה עולה לכיתה א. ובובות הפכו להיות של ילדות קטנות.

והבובה שלך, תהיה של מישהי אחרת.

מישהי אחרת תאהב אותה.

מישהי אחרת תדאג לה.

היא כבר לא שלך.

מה תעשי?

כמובן שזאת מטאפורה למשהו אחר..