בס"ד

זה עבר!!! כל החודשים שכ"כ פחדתי, רעדתי, בכיתי,

וזהו. עכשיו עברתי את השבוע, את היום הקשה מכול.

זה עבר!!!!!!;]

עכשיו נספר לכם על כל הימים בבית חולים.

יום שני 1.1.07

קמתי ב6:00 בבוקר, ואני ואבא תפסנו את האוטובוס של 7 ומשהו.

קצת אחרנו לרופא, אבל במילא גם הוא איחר:]

ישבנו בקבלה. חשבתי על כל מה שהולך לקרות. התחלתי לבכות. אבא אמר לי שאני לא צריכה לבכות, אבל בכל זאת בכיתי. איזה אישה ראתה אותי ואמרה שאני מוזמנת לכיתת היצירה שיש שם מחשב וכו'...

אז אתם מבינים שישר רצתי לשם וכתבתי לכם=]

היום הזה היה נורא מיותר בבית חולים. כאלו מה עשיתי שם-

שמו לי עירוי בצד ימין [שד"כ בטיפול נמרץ נפתח ויצא דם אבל זה כבר סיפור אחר]

הלכנו לכל מיני רופאים ששואלים את אותן שאלות 10 פעמים

וזהו.

אז אני ואבא הלכנו לקניון שליד, אכלתי קרפ, טיילנו קצת. העיקר לא להיות בבית חולים.

ואימא... הסתבכה. היא נסעה לבית חולים בשעה 12:00, עם מישהי שלא ממש יודעת דרכים.

אימא: "לאן אנחנו נוסעים?"

האישה: "מה זה משנה? האוטו נוסע? זה מה שחשוב!"

~אימא מתחרפנת~

עד שהגיעו לבית חולים היה שעה 16:00. אימא הלכה לחתום שהיא מסכימה לניתוח, ואז הלכנו לטייל בקניון שוב [חרשנו על הקניון].

חזרנו לבית חולים, ואבא אמר שהוא הולך הביתה והוא יחזור מחר בבוקר. אימא נשארה איתי. היא דיברה עם כל מיני אנשים שהיו איתנו בחדר. רק בבית חולים שומעים את הסיפורים הכי מחרידים. אחת מספרת שהבת שלה שיחקה בנדנדה, ואז שברה את האגן והיא כבר חודשים בבית חולים. אחת נולדה עם רגליים עקומות. אלוהים ישמור.

והלילה?

"אימא!!!!!!!!!!!!!אימא!!!!!!!!!!!אימא!!!!!!!!!!!!!!אימא!!!!!!!!!!!!!!!!!"

כל הלילה הילדה צועקת. ומפריעה לי ולאימא לישון.

"אימא!!!!!!!!!!!1אימא!!!!!!!!!!!!!1אימא!!!!!!" צועקת הילדה.

"מה חמודה?"

"אני רוצה קולה."

=\

נרדמתי פה ושם. לא יכולתי ממש לישון. חשבתי על הניתוח. מחר ב7:00 בבוקר יקחו אותי לחדר ניתוח. מחר. איך אני אלך?

יום שלישי. הניתוח.

בשעה 6:00 ומשהו אבא הגיע. התחילו לחבר אותי לאנטיביטיקה, והלבישו אותי בחלוק. בשעה 7:00 ומשהו ירדתי למרתף. נסענו באיזה רכב עד להמתנה לחדר ניתוח. אימא ואבא היו לידי. לא הפסקתי לבכות. קראנו תהילים, ואימא שמה לי כל מיני ספרים וקמעות מתחת לכרית. הרופא הגיע ואימא נכנסה איתי לחדר ניתוח. כ"כ פחדתי.

שמו לי איזה חומר, ואני לא יודעת מה קרה משם. נחרתי נחירה דיי גדולה ונרדמתי.

אימא סיפרה לי שהיא לא הפסיקה לבכות. התקשרו כל פעם אנשים ואמרו שהם מתפללים עליי. אימא בכתה עוד יותר.

הניתוח היה 5 שעות. בשעה 14:00 יצאתי משם לחדר התאוששות. ב15:45 התעוררתי. ראיתי את אבא ואימא לידי.

אימא אמרה שהפנים שלי נראו בסדר, אבל אני יודעת שלא. 5 שעות עם פנים הפוכות בתוך עיגול, אז לא נראה לי שהם בסדר.

היו לי כמה שריטות בפנים. קמתי, ולא הרגשתי כאבים. כאילו, אולי הרגשתי אבל אני לא ידעתי אולי מה זה כאב.

זזתי מצד לצד כי לא היה לי נוח בכלל. מסכן אבא, כל הלילה הוא הזיז אותי. הייתי מחוברת לכל מיני צינורות. צינור לדופק, לחץ דם, וגם הביאו לי 4 מנות דם ו2 פלזמות. היה לי דימום רב בגב ואיבדתי המון דם. -אויואבוי-

אני חושבת שנרדמתי רק לשעה. והרופא אמר שאני פנתרה! לקחתי רק 2 פעמים מורפיום [תרופה נגד כאבים, לא עזר כי לא היה כאבים, רק לא היה נוח] והפיזתרפית גם אמרה שאני גדולה! [במובן החיובי]

(:

יום רביעי. מתאוששת

הייתי עדיין בטיפול נמרץ, אבל אמרו שבצהריים יורידו אותי למחלקה.

היה בסדר. לא משהו. שתיתי מים כל הזמן. זזתי מצד לצד. [עשיתי לאבא שרירים בידיים:]]

לקחו אותי למחלקה בצהריים. אבא ואימא היו לידי. הביאו לי כל מיני מתנות, דובי, וזה. אימא דיברה עם כל האנשים שבמחלקה.[כרגיל.]

ביקרו אותי ליצנים. ולא הפסיקו. למה באתם?! אתם לא מבינים שרוצים לנוח?!

תודה על הכוונה, אבל תנו לישון... [למרות שלא ישנתי בכל מקרה.]

בלילה הזה גם לא ישנתי בכלל.

היו לי כל מיני סיוטים.

~עדן חולמת שצריך להוריד את האיקס בדם~

עדן: "אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

אבא: "כן עדן"

עדן: "צריך להוריד את האיקס"

אבא: "איזה איקס?"

עדן: "את האיקס!!!"

אבא: "מה?"

~עדן מתחילה לבכות~

עדן: "את האיקס!!!!!!!"

~נרדמתי ל10 דקות~

~עדן חולמת שהיא נחנקת  מסומסום.~

~עדן קמה ולא מפסיקה להשתעל.~

יום חמישי. מתאוששת

הורידו לי את הקטטר והייתי צריכה לעשות פיפי בסיר. בלע גדול.

היה לי המון פיפי אז עשיתי על המיטה. איכס גדול.

אח"כ אמרו לי לעשות פיפי בשירותים. בפעם הראשונה עמדתי. הרגשתי קצת סחרחורת.

אבל היה בסדר.

הפיזתרפית אמרה שאני צריכה לשבת על הכורסא לפחות שעה.

ישבתי חצי שעה. כל שנייה נראתה נצח. לא היה לי נוח בכלל. אבל זה עזר לי לישון קצת.

בצהריים החברות המדהימות שלי באו מב"ש לת"א לבקר אותי!!

כל הכבוד להן. הם לא ראו אותי במצב כ"כ טוב.. אבל בכל מקרה היה בסדר.

תודה לשני נופר וליטל!!!!!!!!!!!!

אתן מדהימות.

הם הביאו לי מתנה מהכיתה, ברכות,

שני הביאה לי פנקייקים וקראסונים.

תודה.

שישי שבת. עושים לי חוקן.

היום הזה היה סיוט. לא מספיק שעשו לי חוקן, שזה דבר מאוד לא נוח, אבל אחרי שבוע בלי יציאה...היה צריך.

אבל גם אבא הלך והשאיר אותי עם אימא. לצערי הרב.

אימא: "יאאלה קומי, תלכי, תשתי, תאכלי גמדים, רוצה לאכול עוד?"

עדן: "דיי"

~עדן צריכה ללכת להתקלח~

~עדן נכנסת. קר. קפוא. לא נוח.~

אימא: "אוי שכחתי מגבת"

אימא: "שכחתי שמפו"

אימא: "איפה התחתון?"

כאן כבר לא יכולתי, ובכיתי. רציתי את אבא.

אבא לבסוף הגיע, והעברנו איכשהוא את השבת בבית חולים. -סיוט, שעמום-

באותו ערב הגיע אורחת חדשה לחדר. אחת שעשו לה ניתוחון קטן ברגל.

היא הייתה מאוד חמודה;] היא גם לומדת באולפנת אמי"ת [של עיר אחרת שאני לא זוכרת את שמה]

והיה לה אח נורא נורא מצחיק.

~הילד כל הזמן סוחט מאימא שלו כסף~

האימא של הילדה: "תלך תביא לאחותך כוס מים"

הילד: "ואם אני אלך, תביאי לי שקל?"

האימא: "לך כבר!!!"

~אימא שלי שואלת אותו כמה שאלות~

אימא: "איזה חיה אתה הכי אוהב?"

הילד: "את כל החיות"

בן דוד של הילד: "אני אוהב קוף"

הילד: "לא פלא, אתה נראה בדיוק כמוהו"

~צחוקים~

היום הראשון.

הרופא אמר שאני יכולה לצאת היום הביתה, אבל עדיף מחר.

היום עבר רגיל, הייתי קצת בסדנה, השתעממתי...

הלכתי למיטה. רוב הזמן נחתי.

וזהו. ;\

וזהו. יום שני חזרתי הביתה.

:)

היה שבוע קשה,אבל עבר מהר.

תודה,

לאבא, לאימא, לחברות המקסימות-

שבלעדיהם? לא הייתי יכולה לעבור את השבוע הזה בשלום.

יומטוב,

עדנחבר.