בס"ד

אני לא יודעת למה אני עצובה.

כאילו, זה לא שזאת סבתא שלי או משהו. היא סבתא שלהם. אבל זה מוזר.

חזרתי לבית, ובדרך סבא סיפר לי את הבשורה. נדהמתי. היא הייתה בת 84, והיא הייתה נראת על הפנים, אז זה היה דיי ברור. אבל בכל זאת. עצוב. על הדודים שלי.

עדן: "קארין, את יודעת מה קרה היום?"

קארין: "מה קרה?"

עדן: "את לא יודעת?"

קארין: "לא".

עדן: "היום בבוקר, כשהלכת אל השלישייה, הם אמרו לך משהו... הרגשת משהו שונה?"

קארין: "לא...היום היה יום רגיל."

עדן: "את בטוחה?"

קארין: "כן"

אני וקארין נכנסנו לאוטו של סבא.

קארין: "נו מה קרה?"

עדן: "אני אספר לך אח"כ."

קארין: "מה? נו... זה קשור לסבתא של השלישיה? היא קיבלה התקף לב, אני יודעת"

עדן: "והם לא היו עצובים?"

קארין: "לא... זה כבר קרה לה כמה פעמים, והיא כל פעם שורדת"

חשבתי לעצמי, שורדת? על מה היא מדברת?

עזבתי את זה. השלישייה נכנסו ואוטו.

אביעד: "סבתא שלנו שרדה בגלל המצוות שלה, היא זכתה לאריכות ימים"

עכשיו הבנתי. לא גילו להם את האמת. מסכנים. ריחמתי עליהם.

הם ילדים כ"כ טובים, ושמעתי כה רבות על סבתא שלהם.

כאב לי הלב.

ולנושא אחר.

בהפסקה אני ושני חוזרות לכיתה. אני רואה מרחוק את המורה לעברית. שיט, לברוח. היא בטח תשאל אותי למה לא התקשרתי. עוד פעם. ואין לי מה לענות. מה אני יגיד לה? אין לי אומץ? =\

אז אני ושני הלכנו בכיוון השני. ומי אני פוגשת? עוד יותר גרוע. את ביה.

ביה: "עדן... מה שלומך?"

עדן: "בסדר"

ביה: "את זוכרת שאת צריכה לדבר איתי?"

עדן: "כן.."

~עדן בלב: "לא..."~

ביה: "אז נקבע יום חמישי?"

עדן: "טוב"

לעזאזאל! עדיף את המורה לעברית מאשר את ביה. איזה חיים אומללים.

השבוע כ"כ מוזר.

פתאום יש חשיבות כ"כ לימים.

המורה לאנגלית אמרה שהיא תדחה את הבוחן קריאה לשבוע הבא.

אבל שבוע הבא אני לא אהיה.

פתאום נדחה המבחן בגיאוגרפיה.

אבל השבוע אח"כ אני לא אהיה.

אני לא אהיה. אני לא אהיה בבית ספר.

עוד 6 ימים.

אלוהים.

יומטוב,

עדנחבר.