החלטתי לכתוב שיר אחרי הרבה זמן כי אני חושב יותר מדי(זה מה ששעמום עושה לאנשים...), מקווה שתיהנו.
מבט/Bartsa
הולך, לא יכול לראות את מה שמסביבו,
את היופי של הכוכבים, את הגלים של הים.
עיוור שנגזר עליו ללכת בלי לדעת מה בדרכו.
שומע קול שאין כמותו, מרגיע ומלטף,
הוא נוטש ומשאיר בראשו תמונה לא ברורה,
מעולם הוא לא חווה כזו הרגשה.
הקול נעלם כל שנשאר הוא רק תמונה מטושטשת,
עיניים שמטריפות את העיוור שבוכה על אותו רגע שהתקיים רק פעם אחת.
כל מחשבה וכל תזוזה, הוא יזכר תמיד באותה השניה.
מנסה להימלט אך הוא כבול
זה רודף אותו בכל מקום
לא משנה לאן ילך אפילו בחלום,
אותו מבט, אותו חיוך וצחוק שמימיים
כמו מלאך של שנאה ואהבה,
אם לא ידע אין לו משמעות בחיים.
אותו מבט, אותו חיוך וצחוק שרודף
הוא רק רוצה לראות את האמת, מה הוא אומר .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
