אתמול הייתי בטקס זיכרון למיתר.

היה כל כך קשה..

החלק שהיה לי הכי קשה היה כשטל עלה לבמה.

הוא התחיל בנאום קורע לב..

באמת שכאב לי הלב עליו.. עליהם.

איך שהוא התחיל לדבר היו לי דמעות בעיניים.

ראיתי כמה קשה לו..

אבל כשהוא אמר את המשפט "אני אוהב אותך, מיתר.", לא יכולתי להתאפק יותר.

התחלתי לבכות.

בכי שקט, כדי שלא יפריע.

הבכי הרציני היה מאוחר יותר, אחרי שהטקס הסתיים.

אחרי שירת התקווה..

אחרי שהחברה הכי טובה שלה ירדה מהבמה והתחילה לבכות כמו מטורפת, ולצרוח..

אחרי שאמא של מיתר ביקשה מחברים לבוא לביתה ולספר כמה שיותר דברים עליה..

היה כל כך קשה, אלוהים.

לא חשבתי שאני אתפרק ככה.

מיתר..

אני מצטערת.

מצטערת על העבר.. על מה שעברת בגלל הבית ספר המפגר ההוא, בגלל הילדים חסרי הרחמים.

ואני מצטערת על שכל כך רצינו להיפגש אבל לא יצא בסוף..

ואני הכי מצטערת על העתיד.. שלא נוכל להיות חברות בו.

אוף, מיתר.

כל כך התלהבתי שחזרנו להיות בקשר..

ועכשיו את פשוט.. נעלמת לי.

לי ולעוד אלפי אנשים.

ואת חסרה.

כל כך חסרה..

יש לי אמונה טפשית כזאת.

אני מאמינה שכל בן אדם ש.. (סליחה על צורת הביטוי, אני לא יודעת איך עוד להגיד את זה) מת, עולה לשמיים ותופס כוכב.

כבר 3 לילות שאני מחפשת את הכוכב שלך..

ואני מבטיחה לך, אני עוד אמצא אותו.

אני מתגעגעת.. 3>