אז כן, עד שסוף סוף השכלתי להוציא את העלוקה הזאת מהראש אחרי כמעט שנה וחצי, הרגשתי שחרור ענק.
כזה דבר בחיים לא קרה לי. שיחרור כל כך עצום.
כאילו אחרי שהייתי תקועה באיזשהו מקום ובאו ופתחו לי דלת לצאת סוף סוף ולהרגיש חופשייה.
סוף סוף אני מסתכלת לו בעיניים ולא מרגישה את הלב שלי יוצא.
סוף סוף אני רואה אותו במסדרון ולא מחפשת תירוצים להתקרב אליו.
סוף סוף אני שכחתי שבכיתי עליו ושחשבתי עליו ושכתבתי עליו.
סוף סוף אני שכחתי אותו.
וכן אני גאה בעצמי. זה לא כזה פשוט כמו שחושבים.
והוא אפילו לא יודע את זה, איזה קטע אה?
התפנית הכי גרועה של הסיפור הזה, זה ששוב זה קורה.
כן כן, שוב אני חושבת על הבן אדם שהכי לא חשבתי שאני אחשוב עליו.
ומה שמצחיק, שראיתי אותו רק פעם אחת.
ואני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי או לא, אני פשוט יודעת שלא הצחיקו אותי שנים ככה. שנים.
וזה ייראה כל כך פתטי בפני האנשים שמכירים אותו ואותי. מה לשנינו בכלל? גם אני שואלת את עצמי.
אבל מה אני יכולה לעשות, אני לא מסוגלת לשכוח את הצחוק היפה, את העיניים הצוחקות ואת הבדיחות שרק אני צחקתי מהן.
כן נו, אני מודעת לעובדה שאין שום סיכוי שבעולם.
אבל תנו לי קצת לחלום..קצת להרגיש כיף, קצת להרגיש שאני חיה, אבל באמת.
ומי יודע..אולי נתראה פעם שנייה?
ויקי מזל טוב יפה שלי. אוהבת אותך המון.
565 ימים שאוהד גולדווסר ואלדד רגב לא בבית.
582 ימים שגלעד שליט לא בבית.
ונמשיך להזכיר.
נדחה הטיול השנתי..אוווווווווווף!!!!
אבל עם הבית ספר שלי, גם במאי לא יוציאו אותנו כי "יש בגרויות".
@#%#$^@$%^@$&@^
שבוע טוב וחם, שמרו על עצמכם:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
