אני פותחת את הבלוג כדיי לנהל יומן אישי על ההדרכה בעיקר וגם קצת בכללי על להיות חברת שכב"ג בצופים.
קשה לי מאוד מאוד עם הבנות, היום היה על סף שבירה.
הן עוד לא אמרו שרוצות מדריכה אחרת, שאני לא מספיק טובה- תמיד רמזו.
והיום זה קרה... עמית אמרה ש... רואים שקשה לי ואולי הן קבוצה קשה מידי וצריכים מדריך יותר גדול.
לא כולן הסכימו, זה נכון. אבל אז כבר נשברתי והתחלתי לבכות.
"אסור לך, אסור לבכות ליד חניכות" הדהד לי הקול של הראשג"דית אבל זה לא היה אכפת לי.
אני בכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן.
לא היה אכפת לי ששתים מהן צוקחות עכשיו.
כבר נהרסה הפעולה, הזו שהשקעתי בה כל כך הרבה- כל כך הרבה
הן אמרו שהן לא רוצות את בת המדריכה שבאה לעזור לי להדריך אותן, ושאני צריכה להשתנות וכו' וכו'.
כאבה לי הבטן והייתה לי בחילה. אני כל כך רציתי תמיד להיות המדריכה המושלמת
איפה השתבשו הדברים בדרך?
כבר לא היה אכפת לי ששניים מהשכב"ג עומדים מאחורה ושומעים את כל החרא הזה
ושהמרכז כבר בטח לא תופס ממני
ושהראשג"דית מאוד מאוכזבת
לא אכפת לי
אני בטח כבר לא אהיה ראשג"דית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
