לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


יומן של לוחם עוד 20 שנה מהיום

כינוי: 

גיל: 38





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פרק 10


ביום ראשון הגעתי עם הרכבת לטדי בירושליים ומשם אוטובוס לקח אותי, עוד כמה חבר'ה שעשו איתי מסלול והרבה חיילים שלא הכרתי. הגענו למחנה ישי - המפקדה של החטיבה ובאופן זמני גם של הגדוד. בגדוד מילאנו טפסים וקראו לנו אחד אחד לראיון מג"ד.

המג"ד, קצין רחב כתפיים וגדול מידות בדרגת סא"ל עמד כשנכנסתי לשיחה. הצדעתי לו, הוא שחרר אותי והזמין אותי לשבת.

למרות שניסיתי להכיר את המג"ד, זה התחיל ונגמר בשיחה פורמלית: כמה שאלות לגבי, לגבי המשפחה, הבית ואיך אני רואה את השירות עד כה והלאה. אחרי שעתיים החבר'ה הצעירים בגדוד סיימו את הראיונות וקצת אחרי השליש הודיע לנו לאן כל אחד הולך. אני, נעם, המפקד צעירי ועוד 4 חיילים מהפלוגת הכשרה השנייה שלא הכרתי, נשלחנו לפלוגת מגן.

זאת אומרת אפטר בבית ופעם ראשונה להגיע לפלוגה למחרת.

ביום שני פגשתי את נעם וצעירי בקצרין ואת שאר החבר'ה לא ראיתי. השאר כנראה היו צריכים להגיע למקום אחר כי לא ראינו אותם לפני שעלינו על הרכב שאסף אותנו.

ברכב נהג ב.משנה כלומר הנהג של הסמ"פ. במהלך כל הנסיעה הוא גולל בפנינו סיפורים על הפלוגה אבל לא הקשבתי, העדפתי להגיע ולזרום עם מה שיהיה. בדיעבד אני מצטער שלא הקשבתי לו.

כשהגעתי לפלוגה הייתי בשוק. לא הבנתי מי נגד מי. את המפקד צעירי לקחו ישר לראיון מ"פ ואני ונעם ניסינו להשתלב:

התיישבנו במועדון וניסינו לפתח שיחה עם עוד שניים שישבו במועדון וראו בטלוויזיה איזה סרט אקשן זול של ו'ין דיזל. אבל לא הצלחנו להיכנס איתם לשיחה, הם התנהגו באנטיפטיות כאילו היינו נגועים או משו - זה מאוד שיעשע אותי. אחרי שעה התחילה ארוחת צהריים. עמדנו בתור אבל ישר עקפו ודחפו אותנו, חשבתי שככה זה עובד וניסיתי גם להידחף, אבל דחפו אותי לאחור כאילו לי אסור להידחף ואמרו לי לתת כבוד לפז"ם... אז נתתי כבוד ופשוט יצאתי מהתור ודילגתי עליו...

נעם נופף אלי וסימן לי שהוא שמר לי מקום. סביב השולחן שלו אף אחד לא ישב, כאילו שנעם הבריח אותם. התיישבתי ליד נעם הוא אמר לי שכבר אין לו תאבון. הוא היה ממש עצבני שהעיפו אותו מהתור. נתתי לו חתיכת עוף שהוא בלע תוך שנייה.

 

ראיתי את שאר החבר'ה שהגיעו איתנו לפלוגה מהפלוגה השנייה במסלול. אני ונעם סימנו להם בהתלהבות להצטרף אלינו. נעם ניסה להעמיד פנים שהכל בסדר כשהמפקד צעירי נכנס לחדר אוכל. כולנו סימנו לו לשבת איתנו אבל הוא סימן בשלילה, הוא התיישב בשולחן שהשניים מהמועדון ישבו בו. הם אמרו לו בגסות לשבת איתנו אבל הוא סיפר איזה בדיחה והתיישב איתם.

אחרי הארוחה המפקדים לקחו אותנו לאין סוף שיעורים ובלילה רק אנחנו עשינו שמירה, יצא לשמור שעה וחצי לכל אחד.

בבוקר עשיתי מטבח ולמחרת שמירות ועבודות עם הסרס"פ והרס"פ - דברים טיפשיים כמו לתלות דגלים ולסדר אבנים חוץ מניקיונות של הפלוגה. את הניקיונות ממש שנאתי, אבל כל השאר היה בסדר. הטבח אהב לדבר וכל עוד אני הקשבתי הוא לא דרש ממני לעבוד יותר מדי ולמרות שהעבודות עם הסרס"פ היו משעממות הוא היה מזמין אותנו אח"כ לקולה.

עוד באותו שבוע התחלנו לקפל את הפלוגה, באמת שאני לא מבין למה טרחנו לתלות דגלים ולסדר אבנים אם יום אחרי זה אנחנו צריכים לקפל את זה. במשך כמה ימים של עבודת נמלים קיפלנו את כל הציוד והלוגיסטיקה של הפלוגה וכשאני אומר קיפלנו אני מתכוון לסרס"פ, רס"פ, המפקד צעירי ו6 החיילים הצעירים של הפלוגה. אף אחד אחר לא בא לעזור לנו, כולם התעסקו במשימות מבצעיות. רציתי כבר להיות יותר וותיק ולעשות משימות יותר איכותיות, אבל ידעתי שכל דבר בזמנו.

בפלוגה הייתה אמלחיה שמכרה ציוד בהתאמה אישית ללוחמים מהפלוגה במחירים מוזלים ולכל השאר במחירים מופרזים. הכסף של הרווחים הלך לסרס"פ ורס"פ שעשו קניות בישובים באזור ומכרו את המוצרים שקנו במחירי רווח. בניגוד לג'ובניקים שמקבלים תקציבים אנחנו קיבלנו רק את המינימום הדרוש לנו. אז כל ההכנסות נכנסו לפלוגה כדי לתחזק אותה. לי זה נתן תחושה שהפלוגה מסוגלת לדאוג לעצמה, קצת הזכיר לי את הפלמ"ח שעבדו כדי לקיים את עצמם.

יצאנו הביתה לחמשוש וחזרנו לאימון חי"ר בבא"פ לכיש. התאמנו בכל התרגילים שכבר יכולתי לעשות בעיניים עצומות אח"כ המשכנו למטווחים, איפוס נשק ואימונים בשטח בנוי. התחלתי קצת להבין את מאזן הכוחות, באימונים בשטח הבנוי הוותיקים תרגלו אותנו ולפעמים אפילו את המפקדים. בחמישי כולם יצאו לרגילה.

***

אותי החזירו שבוע מאוחר יותר, כדי שאני אעשה שמירות בסיסיות בנבי מוסא, בסיס אימונים נידח. ממש התאכזבתי מזה שקיבלתי רגילה של בדיוק 7 ימים - אבל מה לעשות פלוגה מבצעית. הנחמה שלי היא שהחזירו גם את נעם שישמור איתי. למרות שבגלל השמירות בקושי יוצא לי לראות אותו.

מאז שהגענו לפלוגה אני ממש מבואס ונעם כל הזמן מנסה לעודד אותי, אני לא מבין איך הוא לוקח כל כך בקלות את היחס המגעיל של הוותיקים כלפינו. מבאס אותי שמתוך מאה חיילים שעברנו מסלול בפלוגה רק אני ונעם החפ"שים היחידים שהגענו לכאן יחד והמפקד צעירי שאני שמח שהוא איתי, על אף שבקושי יצא לי לדבר איתו מאז שנחתנו בפלוגה.

כדי להגיע לעמדת הבונקר שם אנחנו שומרים, צריך ללכת בערך רבע שעה ועד שמגיעים לעמדה מתאכזבים לגלות שאין קליטה בפלאפון. פה קראתי את הספר של דוד שלי ופה כתבתי לו מכתב תגובה.

סיפרתי לו שהפיקוד לא מושך אותי ועל מה שקורה פה עם הפז"ם. הייתי מתוסכל וכתבתי לו על כל החברים הג'ובניקים שלי שיוצאים כל יום ועל הרגילה המעפנה של ה7 ימים שקיבלתי.

אחרי שקראתי, רשמתי את המכתב, ראיתי סרטים ושמעתי מוזיקה נזכרתי ביומן שהתחלתי לכתוב בטירונות וחזרתי לכתוב - מה שמביא אותי לרגע זה:

קצת לפני שאני יורד מהשמירה מעמדת הבונקר בבסיס נבי מוסא, אני מסכם את הניסיון הקצר שלי בפלוגה כחוויה שלילית ואת כלל השירות הקרבי כמאוד לא הוגן. רק כשהגעתי לפלוגה הבנתי שלהיות לוחם זה לא רק לעבור הכשרה ארוכה בתנאים רעים ואז לסבול מיציאות גרועות. להיות לוחם זה לעשות את כל העבודה השחורה שהצבא יכול להפיל עליך:

את המטבחים ואת השמירות, את המחסומים ואת הסיורים, לדאוג ללוגיסטיקה ולקשר של עצמנו ולענות לעצמנו על כל הצרכים על ידי כלכלה עצמית.

נכתב על ידי , 13/1/2008 20:03   בקטגוריות צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 9


 

15/11/2027 14:00

קראתי את המכתב בעמדת שמירה בנבי מוסא, בסיס אימונים נידח. בכניסה לבסיס עומד מבנה שאף פעם לא פתוח. השמועה אומר שבעבר זה היה בסיס של חיילי מילואים והמבנה הזה היה בית זונות, לא נשמע אמין במיוחד. אני עושה פה 3-6 כלומר 3 שעות שמירה ו6 שעות מנוחה בעמדה מרוחקת בלי קליטה. את המכתב של דוד שלי קראתי בעמדה, נראה שהוא ממש עוקב אחרי. כתבתי לו מכתב וכשסיימתי חתמתי אותו בהצדעה - רב"ט יוני אפל... בכל זאת, הרמטכ"ל.

בשמירה קראתי את הספר שדוד שלי שלח לי, הוא לא נראה מעניין: ספר משנות ה60 עם כריכה לא אטרקטיבית, שנתגלה כספר צבאי מרתק שגרם לי אפילו לשאול את עצמי איך לא יצאתי לפיקוד. איך באמת?

במהלך ההכשרה נפרדתי מחברה שלי אחרי שנתיים שהיינו יחד, מאז אנחנו לא מדברים.

זאת הייתה תקופה שחורה, כולם קיבלו הרבה שבתות וכל הפלוגה הייתה בדיכאון. באותו זמן לא הודתי בזה אבל עכשיו אני מתוודא ששקלתי לפרוש. אני עדיין כאן רק בזכות המפקד שלי צעירי שעשה לי "שיחת מוטיבציה" וגרם לי לערער בדברים.

האימונים נמשכו כרגיל, רוב השבוע היינו בשטח. היציאות היו באמת רעות והריתוקים לא תרמו. בקושי ראיתי את הבית ואפילו החדר בבסיס נראה רחוק. כשהיינו חוזרים מהשטח היינו עובדים כל היום במשטח, לרוב אפילו יותר מיום. כשהיינו מסיימים את הטיפולים על הטנקים זה תמיד היה ביום שישי כשהיינו יוצאים לנוהל שבת. אם היינו מספיקים לסיים לפני היה נשאר לנו לסדר את החדר ואז היינו יכולים לצאת לנוהל שבת לפני הזמן, רק פעם אחת הצלחנו לעשות את זה ויצאנו לנוהל מוקדם יותר.

בין נעם לשיר, המולטית, התחילה להירקם מערכת יחסים. מחד זה עודד אותי, לדעת שאפשר לפתח מערכת יחסים למרות הצבא ומאידך חשתי קנאה ותסכול שאני ונטלי נפרדנו למרות שאולי הייתה אפשרות להציל את זה.

אחרי השיחה של צעירי, אחרי שסגרתי 4 שבתות יצאתי לשלושה ימים בבית. הייתי מאוד נרגש וכל הלילה של לפני היציאה לא הצלחתי להירדם, בנסיעה חזרה נרדמתי.

בחמישי פגשתי את החברים בבית ויצאנו לפאב, שתיתי כמו שלא שתיתי מעולם. בשישי יצאנו לרייב... כשהתעוררתי לא זכרתי הרבה מהערב. התהפכתי במיטה, זאת לא הייתה המיטה שלי!

התיישבתי, היה לי כאב ראש נוראי. החדר נראה מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. לידי שכבה בחורה, לא זיהיתי אותה. הרגשתי ממש רע, לא רציתי לצאת מהמיטה אבל גם לא רציתי להישאר, אז עצמתי את העיניים.

נזכרתי! זה החדר של אלכס, חבר שלי מימי התיכון. הוא היה איתי אתמול ברייב.

קמתי והלכתי למטבח כדי לחפש משו לשתות. הבגדים שלי היו מסריחים אבל עלי, כלומר שלא קרה שום דבר אתמול. הגעתי למטבח, הוצאתי כוס ומילאתי במים. השעון הראה 15:10 כשהתיישבתי עם הכוס ופתחתי את העיתון שהיה מונח על השולחן. לא יודע למה פתחתי אותו, כאב לי הראש מכדי לקרוא. אבא של אלכס התיישב לידי, אני ואלכס היינו מאוד קרובים עד שהתגייסנו והמערכת יחסים עם אבא שלו, למרות שלא הצלחתי להיזכר בשם, הייתה פתוחה מאוד ולכן לא הרגשתי נבוך כשהוא אמר לי: "חזרת אתמול שפוך, בחיים לא ראיתי אותך ככה".

הנהנתי.

הוא חייך, סיפר לי שגם הוא אוהב לשתות.

הנהנתי, לא היה לי הרבה מה לעשות עם פיסת האינפורמציה הזאת ולא היה לי חשק להיכנס לשיחה.

משום מה הוא חשב שזה מרתק אותי והתחיל לגולל בפני סיפורי שתייה. כשהוא ראה שאני שקוע בכוס יותר מבסיפור שלו הוא מלמל שאלכס ירד עם הכלב ויחזור עוד מעט.

חצי שעה אח"כ אלכס חזר, הוא נתן לי בגדים ושלח אותי להתקלח. אכלנו ארוחת צהריים שבשבילי היית ארוחת בוקר והוא גולל בפני את כל הסיפור, איך יצאנו כל החבר'ה ועוד 2 ידידות שלו מהצבא, שתינו מלא עוד לפני שהגענו לשם ושם המשכנו לשתות. אני ומיכל שתינו, גם היא בדיוק נפרדה מחבר שלה ובאיזשהו שלב היא התחילה להקיא, אני הקאתי אחריה, יותר לקראת סוף הערב. אבל את שנינו הוא לא יכל להחזיר הביתה. אז הוא הביא אותנו אליו.

הודתי לו, חזרתי הביתה ואת שארית השבת העברתי עם המשפחה.

ראשון חזרתי לצבא במצב רוח מרומם. כשהגעתי לביסל"ש נעם, שסגר שבת, סיפר לי שהוא ושיר רבו בטלפון והוא חייב למצוא דרך לצאת הביתה בשביל לסדר את המצב איתה.

אפילו שניסינו לעשות את הקומבינה של החיים זה לא עזר,  נעם קיבל יום ג' אחד ובשביל יום אחד בבית המפקדים לא הסכימו לתת לנעם לצאת. אני ונעם חזרנו לשטח וראו עליו שהוא מוטרד. למדנו על הנ"ט, האיום הכי גדול של הטנקים. הביאו את עורב גולני שיהיו בימוי אוייב ויתרגלו אותנו.

בסוף השבוע עבדנו על הטנקים ובשישי יצאנו הביתה. נרדמתי והתעוררתי בשישי בלילה כשנעם צלצל אלי לספר לי שהוא ושיר נפרדנו. לא יכולתי לפגוש אותו בגלל שכבר היה מאוחר מדי והוא גר בחיפה אז המשכנו בשיחה בטלפון עד הבוקר.

כשחזרנו נעם היה ממש שבור.

עד שירדנו לשטח כבר התחילה אווירה של סוף קורס, היו הרבה קטעים מצחיקים ונעם חזר לחייך. בשבת התגנבנו למטבח והכנו לעצמנו סעודת מלכים.

בשבועות אח"כ עברנו שבוע מלחמה שהיינו בו בעיקר בטנקים עם מסכות אב"כ, שבוע מבחנים שנבחנו על כל מה שלמדנו, שבוע נשק שיריתי בו יותר ממה שיריתי בכל השירות ואז התחלנו להזדכות על הטנקים.

כלומר עבודות אין סופיות עם מברשת שיניים כדי לנקות את כל החול מהטנק. הרגשנו שזה נמשך לנצח אבל הכל נעשה באווירה רגוע.

נעם פגש עוד פעם את שיר והמצב ביניהם לא היה כל כך ברור.

 

כמה ימים לפני הטקס סיום ואחרי השעת ת"ש המפקדים צעקו עלינו שהטנקים לא נקיים והתחילו להריץ אותנו. הסמ"חים שפכו אותנו והריצו אותנו, הכל עם חיוך על הפנים. רצנו בכל הבסיס כמו מטורפים והמפקדים צעקו עלינו דברים פחות ופחות הגיוניים, רצנו וצחקנו. באיזשהו שלב בקושי נשמתי מרוב ריצה וצחוק. בסוף הריצות ישבנו בחדר הרצאות ושם הקרינו סרט של כל המסלול שעברנו: הטירונות, האימון הבסיסי והצמ"פ. בסוף הסרט ראינו את אותו סרט אבל מהצד של המפקדים.

סוף סוף שברנו דיסטנס.

המפקדים עלו לבמה והתחילו לצחוק עלינו ועל דברים שקרו במסלול. לירון גם עלה על הבמה והתחיל לעשות חיקויים של המפקדים. היה מצחיק, אח"כ שפכנו על המפקדים מים, קמח וביצים שהשגנו מהמטבח והלכנו מכות. בשלב מסויים המ"פ הפסיק אותנו. הוא רתח כי אחד המפקדים שבר את היד. הכל היה באווירה טובה ואף אחד לא נענש.

יומיים אח"כ עבדנו כולנו יחד עם המפקדים על הטנקים והזדכנו עליהם, היו חוסרים של ציוד וכולנו התחלקנו בתשלום של הציוד שהיה חסר.

את היום האחרון העברנו בישיבה בטלה ושיחות נפש עם המפקדים עד שהרס"ג החליט לעשות לנו תס"חים. עשינו מעט וחזרנו לשבת בפינת זולה עד הלילה. בערך ב1 לפנות בוקר עלינו על האוטובוס ללטרון, הגענו עם אור ראשון ושם עוד קצת תס"חים, טפסים שלישותיים וטקס סוף מסלול שבסופו קיבלנו צפרגול - סיכת הלוחם של השיריון.

אמרו לנו שבטח נקבל רגילה, אבל אחרי 4 ימים בבית חזרנו לצבא - הפעם לפלוגה המבצעית.

 

נכתב על ידי , 12/1/2008 11:25   בקטגוריות צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 8


לכבוד                                        5/11/2027

רב"ט יוני אפל

 

ברוך הבא לפלוגה מבצעית.

צר לי שלא רצית לצאת לפיקוד אבל אני מכבד את החלטתך.

סיימת מסלול, קיבלת דרגה והגעת לגדוד 9 שלבטח אתה מכיר את המוניטין שיצא לו כגדוד איכותי אם לא הכי איכותי בחטיבה. למרות השם שיצא לגדוד אין לי ספק שאתה צפוי להיתקל במכשולים חדשים ולא נאורים כמו הפז"ם, הצעירות, התמודדות עם פלסטינים ועוד רבים. אני בטוח שהרבה דברים יהיה לך קשה לעכל, לפחות בהתחלה.

עד שהמכתב יגיע אליך אני בטוח שכבר תדע מה זה פז"ם. אני מכיר אותך כטיפוס אופטימי וסתגלן ולכן אני סבור ובטח שתדע לקחת ברוח טובה אפילו במקרים בהם חברים שלך יתקוממו כשוותקים יושבים ומשחקים בפלייסטיישן בזמן שהרס"פ שלך צועק עליכם לעשות איזה מסדר לאחר שרק ירדתם ממשימה.

האמת שזאת לא השיטה האידיאלית אבל היא עובדת. היא מקנה לחיילים שרק הגיעו לפלוגה הרגלים משמעתיים, מקצועיים ומבצעיים ונותנת יעד לשאוף אליו ואם אתה תדבוק בהחלטתך לא לצאת לפיקוד, עוד כמה מחזורים, אתה תגלה שהשיטה הזאת נותנת לך סיבה להישאר ונקודות שאיפה.

בכל זאת, תדע את המקום שלך, תתמוך במחזור שלך ותתמכו אחד בשני כדי שהוותיקים לא יחצו איתכם קווים אדומים. שזה עוד אחד מהדברים הטובים שצומחים מהוותיקות, התגבשות בתוך המחזור.

תדע שלפעמים שווה לחטוף עכשיו, כדי למנוע סבל עתידי או לאורך תקופה.

 

לדעתי לא יכול להיות זמן טוב מזה להגיע לפלוגה, אתם בדיוק מתחילים אימון טנקים חטיבתי. זה אומר שתבלה הרבה עם הצוות שלך, הרבה עם המחלקה. התנאים באימון לא ישאירו יותר מדי מקום לחיכוכים עם הפז"ם וישאירו מספיק מרווח בשביל להתגבש.

עוד כחודש אתם צפויים להגיע לקו טנקים בעזה, ניסיון מבצעי ראשון עבורך. אני מאוד מקווה שתרגיש שם סיפוק מכיוון שזאת עשויה להיות גולת הכותרת של השירות שלך.

 

שים לב שכבר מהעתיד הקרוב דברים הולכים להשתנות בכל צה"ל. אין שום סיבה שכל הנטל יפול על בודדים, עם כניסתי לתפקיד התחלתי להניע את הגלגלים כדי לעשות בצה"ל שינויים תפיסתיים שאני מקווה שיכנסו בקרוב ואפילו אתה תוכל להנות מהם.

 

                                    המון הצלחה בהמשך הדרך,

                                    דודך

                                    רב-אלוף אביגדר אפל

                                    הרמטכ"ל

נכתב על ידי , 28/12/2007 20:13   בקטגוריות צבא  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
1,250
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , מדע בדיוני ופנטזיה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליוני אפל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יוני אפל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)