25/12/2027 15:00
אחרי האימון טנקים הגענו לקו חי"ר.
יש משפט צבאי שאומר שהיגיון לא עובר בש.ג, כנראה שזה נכון כי לשלוח אותנו לתפוס קו
חי"ר אחרי שעשינו חודש של אימון טנקים זה מעשה לא הגיוני ואפילו מרגיז. בשביל
מה עברתי הכשרה להיות לוחם בטנק אם אני עושה עבודת ביטחון שותף של חי"ר?
כתבתי על זה לדוד שלי.
כלומר, כתבתי גם על זה. קראתי את המכתב
שהוא שלח לי בהרמת גבה, לא נראה לי נראה לי שהתפיסת עולם שלי תשתנה כמו שהוא מצפה
שיקרה. ובכל זאת, אני תקוע פה, אין לי לאן ללכת.
כתבתי במכתב על האימון שהיה שונה
לחלוטין ממה שהכרתי עד עכשיו:
האימונים היו תכלס, לא התעסקנו בשטויות.
אני לא אגיד שנהנהתי באימון כי האימון זה לא כיף, אבל הייתה כימיה טובה עם הצוות.
המחלקה אימצה אותי אליה ומאוד התחברתי עם חייל אחד ממחלקה אחרת ממחזור שלישי, גיא.
בפלוגה הכל עובד לפי מחזורים. כל 4 חודש
מתגייס מחזור גיוס נוסף שאחרי 7 חודש בערך מגיע לפלוגה. את המחזורים סופרים מרגע
הגעה לפלוגה, כשכל 4 חודש מתקדמים מחזור. בגלל שהגעתי רק עכשיו לפלוגה אני מחזור
ראשון, בעוד חודשיים וקצת יגיע מחזור נוסף ואני אהיה מחזור שני.
עם ההתקדמות במחזורים אתה מקבל יחס
מועדף עד כדי כך שמחזורים ותיקים אצלנו יכולים לעשות כמעט הכל. ככה שיוצא שכל
המטלות נופלות עלינו, החבר'ה הצעירים.
כבר אין לי סבלנות להיות ותיק!
למרות שאת נעם כמעט ולא ראיתי באימון
(חוץ מבשבתות סגרנו יחד), כי הוא במחלקה אחרת, את המפקד צעירי ראיתי המון. המפקד
צעירי נשאר המפקד האישי שלי והוקל לי לדעת שאני נשאר עם המפקד שאני כבר מכיר.
מבחינתי צעירי היה המפקד הכי טוב, אבל שאר הצוות לא חשב כמוני. הנהג שלי, עמית,
ממחזור שלישי והתותחן שלי, לביא, ממחזור חמישי, לא אהבו אותו. אני לא יודע מה
הבעיה שלהם, הוא היה מפקד וחבר ותמיד ידע לעודד ולהצחיק וגם להיות מקצועי.
עמית ולביא לעומת זאת טענו שהוא חי לפי
ספר החוקים שאף אחד לא יכול להתקיים על פיו, אז כל טיפול על הטנק וכל פעם שנדרשנו
לבצע פעולה קצת יותר מסובכת הם היו מתקוממים. הם אמרו שזאת צעירות לעשות את הדברים
הכי בסיסים וכשצעירי התווכח איתם הם פשוט הראו לו שמה שכתוב בספר לא יכול לעבוד
במציאות.
אותי הם שיכנעו אבל צעירי נקרע בין
ההיגיון לבין החוקים שעליהם הוא מחוייב.
לקראת סוף האימון כולנו כבר מצאנו את
הדרך לחיות אחד עם השני והעיקר שכל פעם שצעירי הקשיב לעמית וללביא התנאים שלנו
השתפרו.
לקראת סוף האימון יצאנו בחמישי ובאוטובוס
התעוררתי משיחת טלפון מנטלי, זאת הייתה שיחה מאוד מפתיע כי לא שמעתי ממנה מאז
שנפרדנו ומאז עברו כמה חודשים. היא רצתה שניפגש ואני לא ידעתי מה לעשות.
הלוואי שהיו לי עדר של מעריצות שהייתי
רק צריך להצביע על בחירת ליבי והיא הייתה מתחתנת איתי, במקום זה אני צריך להסתפק
במציאות דלה הרבה יותר. בל נשכח את העובדה שאת נטלי, למרות הכל, אני עדיין אוהב.
מאידך, איך אני יכול לחזור אליה אחרי כל
מה שקרה...
כצפוי נפגשנו.
היא סיפרה לי שחוץ מסטוץ אחד שגם אז היא
חשבה עלי, לא היה לה קשר עם אף אחד. היא אמרה שאני חסר לה וכשאני המצאתי איזה
סיפור שגם לי הייתה מישהי במשך חודש, רק כדי שאני לא אצא לוזר, היא התחילה לבכות.
כצפוי חזרנו.
מצוקת הבדידות של לוחמים נוראית.
הצעתי לנעם שנצא ברביעיה אבל הוא אמר
שכבר הרבה זמן מערכת היחסים שלו ושל שיר מסתכמת בסקס ותו לא, לכן הוא יחתוך בעתיד
הקרוב והוא לא רוצה להשלות אותה. יש לי תחושה שנעם אוהב אותה הרבה יותר ממה שהוא
מודה ושמערכת היחסים הזאת יכולה להתקדם לאנשהו אם רק הם יתנו לה סיכוי.
נעם כמובן שלל את האפשרות הזאת.
אחרי שסיימנו את האימונים ואני ונטלי
היינו שוב ביחד באופן רשמי הגענו לקו החי"ר. ה9 בדצמבר 2027, היה התאריך בו
כף רגלי נחתה לראשונה במתחם מיצד, הישוב בו ממוקם המוצב שלנו וגזרה פלוגתית באזור
ההרודיון.
האזור ההררי עשה את שלו ורוחות קפואות
נשבו ביחד עם גשמים ושלג שהובטח אבל מעולם לא ראינו - קפאנו. הסתובבתי עם חרמונית
וחלפ"ס כל היום.
הייתה לנו עמדת שמירה אחת, מגוחכת שהיתה
אמורה להגן על המוצב. בפועל, חייל אומלל שקפא בקור ניסה להתחמם בעמדה וכל כמה זמן
נשלח להעביר הודעות של החמ"ל. ספק עמדה ספק רץ חמ"ל.
אבל בנימה יותר אופטימית, סוף סוף עשינו
פעילות מבצעית: סיורים, חסמים, מארבים ופטרול.
לא משנה מה היינו עושים, היה לנו קר.
בחדר שלנו, כלומר הצעירים, אין חימום ולכן חוץ מבזמן האוכל ומדי פעם כשיש לי זמן
בין כל המשימות ואני מבקר בחדר של גיא כלומר של מחזור שלישי, אני כל הזמן קופא.
עכשיו אני בחדר שלהם, גיא הסכים שאני אכתוב פה בגלל החימום.
גיא שמע מנעם שאני כותב יומן והסתקרן
לקרוא, אני לא חושב שיש שם משו שלא סיפרתי לו ולכן נתתי לו לקרוא. הוא היחיד שקרא
את מה שכתבתי. האמת כשהוא קרא הייתי בצפייה, לשמוע מה שיש לו להגיד כשהוא יסיים.
בסופו של דבר, אחרי שהוא הפך את הדף האחרון ביומן הוא אמר שזה כתוב נחמד ורק מראה
כמה שאני צעיר.
לא אהבתי את הערה הזאת, אבל הוא ניסה
לרצות אותי, הוא אמר שאם אני אוציא את זה כספר זה יכול לתפוס. צחקנו ואמרנו שאם
אני אמות בשירות היומן הזה יהיה כמו יומנה של אנה פרנק, ואז בתור הלצה הוא נשבע
שאם יקרה לי משו בשירות הוא ינסה לפרסם את היומן. אחרי שצחקנו החלטתי להמשיך לכתוב
והוא נידב את החדר שלו, בתמורה שהוא יוכל להמשיך לקרוא. הסכמתי בשמחה.
בחזרה לפעילויות: בהתחלה עשינו רק
שמירות ומטבחים. אחרי שבוע יצאתי הביתה ויומיים אחרי שחזרתי עליתי למשימה הראשונה
שלי - פעילות יזומה של פטרול בחתימה גבוהה.
בגלל שאני הצעיר, אני הייתי הקשר,
בניגוד למסלול להיות קשר זה לא כבוד. הסתובבנו במשך כמה שעות בתוך מטעים, עברנו
בין 3 נקודות תצפית, הנחנו גוזניקים *צונזר* ובסוף ירינו פצצת תאורה. אני הייתי
מאוד נרגש מכל זה, אבל כל שאר הלוחמים שיצאו איתי ממש התבאסו. אני לא מבין ממה יש להם
להתבאס. בסה"כ 8
קילומטר של הליכה איטית ובסוף יורים פצצת תאורה.
בשלב מסויים בהליכה המפקד סימן שהוא
זיהה מישהו, כל האדרנלין זרם לי בגוף כשאני והמפקד קפצנו עליו. זה היה פלסטיני,
הפלסטיני הראשון שאי פעם ראיתי. ישר הרמתי ת'נשק, אבל במקום להתנפל עלינו או להתפוצץ
עלינו הוא נבהל ונסוג.
הרגשתי מלא בטחון עצמי והחזקתי את הנשק
כאילו אני הולך לדרוך, בדיוק כמו שלימדו אותנו והמפקד ניגש אליו ועשה עליו בדיקה:
עיקבנו אותו ובדקנו ת.ז. בזמן שניסינו בלי להבין אף מילה בערבית להבין מה הוא עושה
שם.
אחרי 20 דקות, שהודיעו בקשר שהוא לא
מבוקש או חשוד בשום עברה ובערבית עילגת שלוותה בשפת הסימנים הבנו שהוא עובד במטעים
שחררנו אותו.
כשחזרנו הייתי ממש עייף, גם מההליכה עם
המכשיר קשר וגם מכל ההתרגשות אבל עוד לפני שהספקתי לאכול אמרו לי שאני צריך לשמור.
אכלתי מהר ורצתי להחליף את עמית בעמדת שמירה.
יום אחרי זה, ושוב עליתי לפעולה יזומה,
הפעם מארב על איזה צומת. אחרי הליכה קצרה התמקמנו והיינו כוח תצפית על צומת שבאזור
שלה היו הרבה זריקות אבנים ולפני חצי שנה פיגוע ירי. קפאתי מקור התצפית נמשכה עד
השעות הקטנות של הלילה ובסוף אחרי שלא קרה כלום במשך 4 שעות אספו אותנו משם חזרה
למוצב. באותו לילה לא עליתי שמירה, רק כדי לעלות בבוקר לסיור.
הסיור בתוך סופה, שהיא נורא מחניקה, עם *צונזר* לא מאפשר יציאה מהירה מהסופה. בכל זאת
זה היה הרבה יותר טוב מלהסתובב ברגל בקור. אני לא יודע כמה זמן עבר אבל כנראה
שנרדמתי כי המפקד הקפיץ אותי. לקח לי רגע להבין איפה אני, ישר הרמתי את הנשק ובאתי
לקפוץ מהסופה. הוא הרגיע אותי ואמר לי שאנחנו יוצאים לעשות חסם.
מיקמנו את השלטים והדוקרנים של החסם
ואני נשלחתי לטפס לעמדה גבוה כדי לאבטח את החסם. איך אני אמור ללמוד לעשות חסם אם
אני רק מאבטח?
ראיתי את המפקד והחייל השני מנקודת
התצפית עוצרים רכבים ומדברים עם פלסטינים ובהתחלה ממש הייתי מוכן להגיב כי הייתי
בטוח שכל פלסטיני רוצה לשלוף סכין. אבל אחרי כמה חסמים הבנתי שרובם לא מחפשים
צרות.
במחסום השלישי יצא לי פעם ראשונה לא
להיות בתצפית ככה שממש דיברתי עם פלסטיני, פעם ראשונה כנראה שלא הייתי מספיק קשוח
איתו כי הוא ישר ניסה לשכנע אותי שזה בסדר שהוא יכול לעבור בלי תעודת זהות ובלי
בדיקה של הרכב אבל מאז אני ממש קשוח איתם.
עוד שמירה, עוד יזומה ועוד סיור אבל בסופו
של דבר די טוב לי פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
