25/9/2027 12:40
היינו בפריקסט בשטח, שזה מין מבנה שפתוח
מצד אחד ששם ישנו על מיטות צרפתיות כל פעם שירדנו לשטח. ככה זה עבד בצמ"פ,
כלומר האימון המתקדם בשיריון: היינו נחים בפריקסט עד שהגיע תורנו לתרגל ואז היינו
עולים על הטנק בשביל לעשות את התרגול וחזרנו לפריקסט לנוח.
ישבתי על הקיטבגים וחיכיתי עם הצוות שלי
שנתחיל לתרגל כשצעירי המפקד שלי קרא לי אליו, ניסיתי להתעלם, אולי הוא ישכח ממני
אבל הוא קרא לי שוב. בדרך כלל כזה דבר לא יכול להגיד שום דבר טוב - פעם אחרונה
שמפקד קרא לי אליו לצד זה היה המ"מ שלי בשביל לתת לי שבת.
הדבר הכי נורא היה לקבל שבת, בתקופה
האחרונה המפקדים טענו שיש "התרופפות של משמעת בפלוגה" ועל כל דבר היינו
מקבלים שבתות. זאת כבר השבת השלישית שלי.
קמתי וניגשתי אל צעירי, הייתי בטוח שהוא
הולך לצעוק וכשהוא חייך אלי לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. הוא הושיט לי משהו ולקח לי
כמה שניות להבין שזאת חבילה. לקחתי אותה וצעירי אמר איזה הערה על קומבינות ושחיטות
אבל לא ממש הקשבתי, הסתכלתי לראות ממי החבילה - לשכת הרמטכ"ל.
צעירי הסתכל עלי, הוא כנראה חשב שאני
אפתח את זה מולו. לא הייתה לי שום כוונה כזאת!
בגלל כל השבתות האלה שהמפקדים הביאו לי
אני סוגר כבר 21 ימים.
הייתי מדוכא והחבילה קצת עודדה אותי.
חזרתי לשבת על הקיטבגים וכולם באו לראות מה קיבלתי. פתחתי את החבילה, היה שם ספר
"לוחמי החלל" שבחיים לא שמעתי עליו ומכתב. הציור על הכריכה היה של
אסטרונאוט עם חליפה שגדולה עליו ובשתי הידיים הוא החזיק נשק שנראה כמו תבור - לא
נראה ספר מעניין. כשהחבר'ה ראו שאין ממתקים הם התפזרו.
הנחתי את הספר בצד ופתחתי את המכתב, לקח
לי זמן עד שנפל לי האסימון... זה דוד שלי! בזמן שהייתי מרותק הוא קודם
לרמטכ"ל.
הייתי בשוק!
קראתי את המכתב ולא יכולתי לסגור את הפה
מרוב שוק!
לא ידעתי אם לכעוס או לצחוק, לא ידעתי
איך לעכל את זה:
קודם כל דוד שלי, הרמטכ"ל עוקב
אחרי. אני לא מאמין שהוא יודע שנפרדנו! וזה לא נגמר פה, הוא חושב שאני רוצה לצאת
לפיקוד? והוא כבר קיבל את ההחלטה בשבילי! למה נראה לו?!
לנטלי היה מאוד קשה מאז שהתגייסתי
ובאיזשהו שלב סגרתי 3 שבועות, אח"כ קיבלתי ריתוק ובעיות קטנות שהתחילו בינינו
לפני הרבה זמן הפכו ליותר ויותר רציניות. ביציאה האחרונה שלי היה לה יומהולדת,
יצאנו ודווקא היה נחמד. אבל בדרך חזרה הביתה היה לנו ריב ממש רציני ונפרדנו.
היום, 22 יום אחרי ואני לא יודע איך
לתאר את הריקנות שאני מרגיש עכשיו. חזרתי לכתוב רק כדי שיהיה לי לאן לפרוק את
הרגשות האלה. אני מתגעגע הביתה, אני מתגעגע לנטלי ובמקום שהקצין יבין אותי הוא נתן
לי שבת כשהוא תפס אותי בשמירה כשבסך הכל כתבתי לה הודעה בפלאפון.
צלצלתי אליה שבוע שעבר אבל היא אמרה
שעדיף שלא נדבר כי זה מעלה בה רגשות. גם בי זה מעלה רגשות! זה כל העניין, אבל היא
לחצה ומאז לא דיברנו.
מה שכן דוד שלי באמת צודק, אין לי
אפשרות ממש לשקוע בדיכאון. דבר ראשון שאפילו בזמן שהמפקדים נותנים לנו לנוח אין לי
זמן לעצמי. הרבה פעמים זה מציק, אם גם ככה אתה לא לבד אף פעם, אז על אחת כמה וכמה
כשהחבר'ה בפלוגה שמעו שאני ונטלי נפרדנו. יום אחרי שקיבלתי את המכתב ישבתי לבד
והמפקד צעירי ניגש אלי.
הוא הביא לי פחית קולה, פתח את שלו
והתיישב לידי:
"אני מכיר את זה גבר", הוא
אמר, "אבל אין מה לעשות זה חלק מההקרבה של שירות הקרבי."
הוא התחיל לדבר וכל הכעס שהיה לי כלפיו
נעלם. דיברנו בפתיחות שאפילו עם נעם הייתי מרגיש נבוך, שלא לדבר על המפקד. הוא
סיפר לי שגם הוא נפרד מחברה שלו בגלל שהיה קשה לשניהם עם השירות ומאז אין לו שום
קשר רציני. הרגשתי שהוא ממש מזדהה עם כל הרגשות שלי ואולי בגלל האמפתיה הזאת
נפתחתי אליו וסיפרתי לו הכל. באיזשהו שלב במהלך השיחה התחלתי לבכות והוא הציע לי
לכתוב לה מכתב שזה יעזור לי להוציא את הרגשות כי יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם.
"אני אוהב לחשוב שיש שני סוגי
אנשים", הוא ניסה להסביר לי את התפיסת עולם שלו, "הסוג הראשון הוא אנשים
שעושים והסוג השני הוא אנשים שמצפים שדברים יקרו בשבילם. מי שהגיע לקרבי הם בדרך
כלל אנשים מהסוג הראשון, הם האנשים שמחזיקים את המדינה כי ברור שלולא הלוחמים לא
היה צבא ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה פה בלי צבא.
גם פה אתה נתקל הרבה פעמים באנשים מהסוג
השני שמעדיפים להתחפשן מאשר לעשות את העבודה, אין מה לעשות, בכל מקום יהיו אנשים
כאלה. בגללם הנטל של מי שעושה הוא יותר גדול. אתה פה בקרבי ואתה עושה יותר למען
המדינה ובגלל שאתה משתייך לסוג הראשון אתה נושא נטל כבד יותר. חבל לי שהמדינה עצמה
נותנת למי שתורם את החלק שלו בדיוק את אותו היחס שמקבל מי שלא תורם. ובכל זאת
כשאני מסתכל על מה שהמדינה נותנת לי ומה שהיא נותנת למשתמטים, למרות שאובייקטיבית
זה בדיוק אותו הדבר, אני מרגיש כאילו אני מקבל הרבה יותר. אולי לא תמיד באותו
הרגע, אבל הסיפוק שאני מרגיש מלקבל משו שהרווחתי, הוא הרבה יותר גדול ממה שמבחינתם
הוא מובן מאליו. רוב החברים שלי בבית לא התגייסו בכלל לצבא וגם אני מרגיש שבוז
בגלל שאני מרגיש שהקרבתי את כל השנים היפות שלי בשביל שהם יהנו מההקרבה שלי. תמיד
כשאני מרגיש שבוז בגלל זה אני חושב שבסופו של דבר אני מעדיף להיות מהסוג הראשון
שעושה מאשר הסוג שמצפה לקבל בלי להרוויח את זה בכוחות עצמי. חוץ מזה שהם לא באמת
נהנים מההקרבה שלי, כי אי אפשר להנות ממשו שלא הרווחת בלי תחושת ריקנות.
זכות הבחירה למשל, אני יודע שהקרבתי
בשביל שתהיה קיימת במדינה זכות בחירה ולכן אני אנצל אותה עד הסוף לעומת מי שמקבל
את זה כמובן מאליו ולא יודע להעריך את זה.
לאורך כל ההיסטוריה הדברים היו ככה. אני
מעדיף לראות את עצמי מופיע בדפי ההיסטוריה בתור מי שנלחם בשביל מה שהוא מאמין בו
מאשר אחד מתוך אותם רבים שלא נלחמו בשביל כלום ולא השאירו שום חותם.
לגבי חברה שלך, יהיו לך עוד אהבות,
העולם לא הגיעו לקיצו והוא לא יגיע גם אחרי שתשתחרר ואם זה לא החזיק במהלך השירות
כנראה שזאת לא בחורה ששווה לך להתחתן איתה."
מצא חן בעיני הגישה שלו אבל היה קשה לי
להשתחרר מתחושת הקורבן, ניסיתי להסביר לו שאני מאמין שהשירות חשוב אבל אני לא רוצה
להיות פראייר.
"אתה יכול לחיות את החיים שלך לפי
מה שאתה מאמין בו או לבנות את האמונה שלך לפי הדרך חיים שלך, אני מעדיף לחיות בדרך
הראשונה", הוא נעמד ולפני שהספקתי להבין את מה שהוא אמר הוא פנה ללכת, התחרט,
ביקש שהשיחה הזאת תישאר בינינו והלך.
נשארתי עם פחית קולה ביד ומיליון מחשבות
שהתרוצצו לי בראש. כמה דקות אח"כ אמיתי שכנראה הלך להשתין ראה אותי. הוא ניסה
לברר מאיפה השגתי פחית בשטח, הייתי שקוע במחשבות ולא רציתי שהוא יפריע לי. נתתי לו
את הפחית וביקשתי שישאיר אותי לבד.
אני עדיין מרוחק מכולם, אני עדיין צריך
לחשוב על הרבה דברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
