3/7/2027 17:30
לפני כמה ימים קיבלתי את המכתב הזה מדוד
שלי. בחלק הראשון של המכתב הרגשתי גאווה, שאני שיריונר ושאני לוחם. עד שהמכתב הגיע
נכנסנו כבר לטנקים.
עד סוף הטירונות הכשירו אותנו עם הנשק,
מה שחשבתי בהתחלה שאלה התנוחות הכי לא נוחות עם הנשק הפכו להיות התנוחות הטבעיות
שלי. למדנו לתקוף בהסתערות כבודדים וכחוליה. עברנו הכשרה של שדאות, למדנו להסתוות
בשטח, לחיות עם מנות קרב, לישון בשטח, לחפור לעצמנו שוחות ולזרוק רימון.
לקראת סוף הטירונות האריכו קצת את
הזמנים וגילינו שאנחנו מצליחים לעמוד בזמנים, אפילו די בקלות.
בסוף הטירונות חילקו אותנו למקצועות.
בטנק יש שלוש מקצועות בנוסף למט"ק: נהג, טען-קשר ותותחן.
אחרי מסע לקחו אותנו למשטח הטנקים; הם
סידרו שני טנקים אחד מול השני כשהקנים מורמים וביניהם טנק שלישי שפונה אלינו.
מאחורי שלושת הטנקים האלה הייתה שורת טנקים. נעמדנו מול הטנקים וקיבלנו את הקצין
בהקשב והצדעה והטנקים התחילו להוציא מלא עשן - אתמול למדנו שזה נקרא מיסוך.
הקצין דיבר על חשיבות הטנקים ועל המורשת
של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, זרק כמה מילים על הקרב בסלוקי והקריא את השמות ואת
המקצועות של כל חייל וחייל. אני נבחרתי כטען-קשר. לא בדיוק נבחרתי - הודיעו לי
שאני טען-קשר וזה לא ממש שינה מה דעתי על זה. באותו רגע ממש התבאסתי כי רציתי להיות
נהג אבל כשגם נעם וגם אילוז הלכו להיות
טענים לפחות לא הרגשתי לבד.
אחרי זה הייתה השבעה. זה התחיל בהמון
תס"חים, הרגשתי מגוחך כשתרגלנו שוב ושוב איך לדגל את הנשק.
בבוקר נסענו ללטרון: נטלי, המשפחה
ואפילו דוד שלי היו שם. עשינו תס"חים ונשבענו אמונים למדינה, צעקתי 3 פעמים
"אני נשבע" ויצאתי הביתה.
זה היה חמשוש ארוך, ביליתי עם המשפחה,
עם נטלי ועם חבר'ה מהצבא. בשישי יצאנו כמה חבר'ה מהצבא, והחלטנו למצוא לנעם בחורה.
הסתובבנו בכמה פאבים באלנבי ובסוף התיישבנו בבאלקוני שנפתח מחדש לפני כמה חודשים.
ניגשנו לכמה בנות שנעם אמר שאחת מהן, המולטית, מוצאת חן בעיניו, והתחלנו לדבר
איתן. בהתחלה נעם נורא התייבש אבל אחרי כמה בירות ושוט טקילה הוא התחיל לזרום.
גיליתי בנעם צד שמעולם לא הכרתי, צד של שנינות וחדות לשון. אני בטוח שהאלכוהול תרם
את שלו, אבל צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה זמן. הלכתי לשירותים וכשחזרתי נעם והמולטית
נעלמו.
למחרת בשבת הלכתי לים עם האנג-אובר
היסטרי ובראשון חזרתי לביסל"ש, אבל לא כטירון הפעם. באוטובוס נעם כעס עלינו
שנעלמנו לו. הוא סיפר שהוא יצא לנשום אוויר והמולטית שאגב, קוראים לה שיר הצטרפה
אליו. הם דיברו קצת והתנשקו הרבה ועד שהם חזרו לפאב אנחנו כבר לא היינו. אז שיר
נלחצה והוא הזמין מונית, אבל בסוף הכל יצא לטובה כי הוא עלה אליה הביתה ואת
הסיפורים על מה שקרה שם הוא לא הספיק לסיים גם כשהגענו לביסל"ש.
מהר מאוד גיליתי שלהיות טען-קשר זה לא
נורא כמו שחשבתי, למרות שזה המקצוע הכי פיזי, דבר שלא כל כך הלהיב אותי.
ממש כמו בתיכון לקחו אותנו לשיעורים, רק
שבמקום מורים היו מדריכות. יש לי חברה ולכן יחסית לא כזה התרגשתי מהמדריכות, אבל
הנוכחות הנשית גרמה ללא מעט התרגשות ונושאי שיחה חדשים בפלוגה. ככלל כל המרקם
החברתי של הפלוגה השתנה.
אם עד עכשיו היינו מגובשים כמחלקות
עכשיו התחלנו להתגבש לפי המקצועות השונים.
הסתובבנו עם תיקי בית ספר על הגב, אבל
לא קיבלנו עוד שעות שינה לכן בשיעורים היה קשה להישאר ערים. כדי שלא נרדם - בין
השיעורים ובהפסקות המפקדים הריצו ושפכו אותנו. למדריכות היו רובי מים וכשמישהו היה
ממש נרדם הוא היה חוטף סילון מים. הרבה פעמים הן גם סתם התיזו עלינו מים בגלל כל
העניין שנוצר סביב זה, עד שאחד הדתיים התלונן והכיף היה נגמר.
אחרי כל שיעור תאורטי בכיתה עם המדריכות
היינו רצים למשטח טנקים ומתאמנים על מה שלמדנו בתוך הטנק.
המפקד אסף לקח אותנו אחרי השיעור הראשון
לטנק וכשהיינו בפנים הוא טפח בחביבות על התותח ואמר "אני מבסוט על הטנק
הזה". הוא עשה את זה בטבעיות, אפילו בלי לחשוב, לכן זה היה כל כך מצחיק. לרגע
שכחתי שמולי נמצא המפקד אסף והרגשתי כמו במוסך עם כל המתכת ואסף המפקד המוסכניק.
אני לא רוצה לדבר יותר מדי על הטנק עצמו
אבל המפקד אסף צודק, מרכבה 4ב' למרות שהוא הטנק הכי מיושן בצה"ל הוא טנק
מדהים, בנוסף לכל מערכות ההגנה שהוסיפו עליו כמו מעיל רוח, עצם כלב, מעגל איתן
ועוד כמה מערכות שהופכות את הטנק למכונת הרג בלתי מנוצחת. הכי התלהבתי מהמענק 2.
זאת מערכת ש*צונזר* אחרי שאיזה עיתונאי גילה שאפשר עם מחשב ביתי וציוד היקפי לראות
את המיקומים של כל הכוחות שלנו. במערכת הזאת לכל לוחם בטנק יש מסך רגיש למגע שנותן
מידע על המצב של הטנק, המיקום שלו ביחס למפה ולשאר הכוחות, מציג לך את כל המצלמות
בטנק ונותן לך לשחק סוליטר.
כל פעם לפני שאני מתחיל לשחק במסך שלי
אני מאתר את הבית בר"ג.
נראה לי שדוד שלי צודק, אני באמת מרגיש
שעברתי את החלק הקשה ועכשיו הכל נהיה, אני לא אגיד קל, אבל באווירה אחרת.
דווקא זה החלק האחרון במכתב שהפחיד
אותי. אם זה באמת נכון ואני לא מכיר את דוד שלי כשקרן, הדבר האחרון שאני צריך
עכשיו זה דוד רמטכ"ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
