דחיינות כרונית

כולנו יודעים, יפה יפה, לעטות על עצמינו עיני עגל מחליאות.

כפי שאתם רואים, החלטתי ליישם את הפוסט הקודם, לשם השעשוע.

03:33 לפנות בוקר.

כשאני שיכורה כמו עכשיו התנועות שלי גסות ומגושמות.

כשאני שיכורה כמו עכשיו אני יודעת שאני אוהבת את עידו.

כשאני שיכורה כמו עכשיו כמו עכשיו הראש שלי קרוב לצניחה מוחלטת על השולחן.

כשאני שיכורה כמו עכשיו המחשבות שלי מעורבלות.

כשאני שיכורה כמו עכשיו אני יודעת שהבעיות שלי מעורפלות אבל לא נעלמו.

כשאני שיכורה כמו עכשיו הרעש באוזניי חזק מתמיד.

כשאני שיכורה כמו עכשיו בא לי להעלם.

כשאני שיכורה כמו עכשיו אני עדיין מצטערת.

כשאני שיכורה כמו עכשיו אני שונאת להסתכל במראה.

דברים שקשה להגיד כשאתה שיכור:
1. ספציפי
2. אינפורמציה
3. אינטרקונטנטינלי

דברים שמ-א-ו-ד קשה להגיד כשאתה שיכור:
1. דיסציפלינה
2. קרדינלי
3. השפעות סוגסטיביות

דברים שממש בלתי אפשרי (!) להגיד כשאתה שיכור:
1. תודה, אבל אני לא רוצה לשכב איתך.
2. לא, אני לא רוצה עוד בירה.
3. איפה השירותים הקרובים? אני מסרב להקיא ברחוב.
4. אני מצטער, אבל את לא ממש הסגנון שלי.
5. אני לא מעוניין לריב איתך מכות.
6. לא, אני ממש לא יכול, אף אחד לא רוצה לשמוע אותי שר.
7. תודה, אבל אני לא אנסה אפילו לרקוד, אין לי קורדינציה ואני לא רוצה להיראות כמו אדיוט.
8. אני צריך לחזור הבייתה מוקדם, אני חייב לעבוד מחר בבוקר.
9. לא , אני לא שוכב איתך בלי קונדום, זה ממש חסר אחריות.
10. ערב טוב שוטר, יש מזג אוויר נעים, לא?

השנה, מכיוון שבין כה וכה המשפחה שלי לא חוגגת ליל סדר (כן, כן, אף על פי שאנחנו יהודים, בארץ כבר קרוב ל30 שנה ועוד שלל תהיות) ולא התחשק לי לשמוע הטפות מוסריות רבות ערך מאמי היקרה- החלטתי לצאת לעבוד בליל הסדר.  בגלל שחברות קייטרינג מכובדות לא באמת פועלות בליל הסדר פניתי לחברת כוח אדם קטנה ומטופשת המנוהלת על ידי זוג, איש ואישה, מטופשים לא פחות.  בשעה 17:00, יום שבת, ערב ליל הסדר יצאתי לי, (לא) שמחה וטובת לב לעבודה כמלצרית. לבושה כולי בשחור ומרגישה באופן כללי כמו פרוצה (אספו אותי מהצומת). לאחר נסיעת בלהות במיני ואן והחלפה למונית, הגענו, ערימה של מלצרים רוסים אחרים ואני, למחוז חפצינו, הקריה בת"א. נכנסנו בשערי הקריה שם פגשו אותנו מספר חיילים וחיילות מסכנים שנשארו שבת.

למנהל האירוע שלנו בליל הסדר אקרא משה, כי הוא עצבן אותי, ואתם חייבים להסכים איתי שגם משה מהישרדות היה די מעצבן. משה שלנו, הוא איש מזדקן בן כ54, חסר השכלה ואידיוט באופן כללי. יתרה מכך, אני חושדת שכשהיה קטן, משה היקר שלנו נפל על הראש מספר בלתי נדלה של פעמים. כיום משה הוא זקן מריר, כסיל ועילג שלא מקבל מספיק סקס (אם בכלל) ו/אשתו בקטע של לדחוף לו מלפפונים לרקטום. נתחיל מהעובדה המרנינה שמשה אינו מודע לצורכי בני האנוש. כלומר, כשביקשתי ללכת לשירותים כי בין כה וכה האורחים טרם הגיעו לאולם, ומה לעשות-אני בת אדם ומים זה הקטע שלי, משה הסתכל עליי במבט מזלזל ואז החל להטיח בי בקצב של ממטרה אוטומטית טיעונים על כך שהוא איננו גננת. חצוף! חבל שלא הטחתי איזו הגדת פסח תועה בראשו באותו הרגע ממש. המשך הערב המרנין כלל סדרה שלימה של צעקות, גידופים ואיומי עקירת אשכים ממקומם מצדו של משה, שציפה מהמלצרים להיות בעלי כישורי טלפתיה מתקדמים ולהבין איזה צלחות וכמה לקחת לכל שולחן. בנוסף, משה גייס לעזרתו צמד מכשפות. גם שתי אלה הן זקנות (בנות כ30) עלובות, חסרות השכלה (או גבות) ובעלות ציפורני אימה. שתי אלה סיננו קללות בקצב של מקלע אוטומטי וצרחו מלא הריאות על כל מי שנקרא בדרכן, ולא חסכו בגידופים של המלצרים התמימים.

בסוף האירוע, אחרי שירות של שלושה שולחנות שכלל הגשה של אינספור מנות ופינוי של צלחות רבות אף יותר הראש שלי איים להתפוצץ ולהתיז את כל תכולתו על הוילונות הכחולים באולם. כשכבר הגעתי לשלב פינוי כוסות היין מאחד השולחנות התחלתי לחשוב על המשפחה שלי, וכמה חבל שאין לי עם מי באמת לחגוג את ליל הסדר. ברגע שהמחשבה הזו חלפה לי בראש אחת מכוסות היין שהייתה על המגש שנשאתי נפלה על הרצפה והתנפצה בקול חבטה רמה. כל זאת לעיני משה ושתי המכשפות שלו (שאקרא להן זלדה וגריזלדה). הכוס הזאת החזירה אותי ישר למציאות, ועלה בי מין טעם מר כזה. גם לשמוע את כל האורחים באולם שרים את "התקווה" בקול רם וגאה היה לא בדיוק נעים, בלשון המעטה.

יותר לא אשוב לשם לעולם!

בברכת "הלוואי ולא ילינו את שכרי!"

ענת J