דחיינות כרונית

פתחתי בלוג. נורא מקורי, אני יודעת XD. התחשק לי, תהרגו אותי! (תעשו טובה לאחותי, היא רוצה את החדר שלי גם ככה, וחוצמזה, יש לי אחלה בגדים שהיא תשמח לרשת XD).

היום היה יום מעניין, עבדתי בפעם הראשונה בחיים שלי =0. זו הייתה חוויה, די לא נעימה. מפעל אריזת בשרים בעמק חפר. הכל התחיל כשאני וחווה נכנסנו בתמימות דרך שערים ירוקים היישר אל תוך המפעל המזוהם הזה. האנשים בכניסה הסתכלו עלינו במבט של: " מממ....בשר טרי...חומר חדש להכנת נקניקיות" ושלחו אותנו "באדיבות" ל"מחסן של אודי".

זמן קצר לאחר מכן, גילינו, למרבה התדהמה, שצריך לנעול נעלי עבודה (שננעלו לפני כן בידי יותר מידי אנשים) לבנות, כעורות וענקיות (חווה קיבלה נעליים גדולות ב3 מידות ואני ב2). בנוסף, יש ללבוש חלוק לבן, ועליו סינר ניילון, ועליו שרוולים מפלסטיק, עליהם זוג כפפות ועל הכפפות עוד זוג כפפות. הידד! הרי אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי "ממ..מה אני אעשה היום?" "אה כן, אני אהפוך לשקית זבל אנושית!"

זו הסיבה לכל הזיהום המחורבן בעולם, ניילונים מטופשים לאריזת נקניקיות.

ניגשתי למסוע המטופש, שלידו עמדו שתי גברות מטופשות אף יותר. האחת בעלת חיוך של "קיבלתי 200 בפסיכומטרי" והשנייה רוסייה ממורמרת. ברור שהמזל "האיר לי פנים" וזכיתי לעבוד מול הרוסייה המפחידה ששלחה בי מבטים מלאי רשע. רציתי לפתח איתה איזו שיחה, אבל אפילו העובדה שעניתי לה ברוסית לא ריככה אותה :S. תמוה.

שעות חלפו להן ואני המשכתי באריזה של נקניקיות, ואז עוד אריזה של נקניקיות ובסוף עוד קצת אריזה של נקניקים.

באיזשהו שלב אחרי הרבה מהעבודה השחורה הופכים למין זומבי כזה, חלול. ואני נשבעת לכם שכל כך רציתי להשחיט את האריזות המזורגגות האלה, לדחוף לתוכן משהו, חתול מת או אחת מהמגפיים הלבנות האלה.

בפעם הבאה שאתם אוכלים נקניקייה, או קונים חבילה של נקניקיות, תחשבו על האנשים המסכנים!

וכל זה בעבור מה? 100 ש"ח בקושי, כבר יותר קל לי לסחוט את ההורים שלי! בחיי!

וכמובן שיש גם סיום מושלם ליום ההזוי הזה. אני וחווה יצאנו לנו לחכות להסעה שחברת כח האדם ארגנה. מגיע נהג מוזר, שמדבר ממש מוזר, ומנסה לברר על המצב הרומנטי שלי ושל חווה. היאח!  שמחתי להפטר ממנו. פיף. פעם הבאה אני אביא את הנהג הזה למפעל, אולי יכינו ממנו נקניקיות D=

בנימה אופטימית זו,

לילה קסום (ומלא נקניקיות) 3>

ענת