דחיינות כרונית

כמו תמיד, כשפחתכם הנאמנה, לאחר אירועי בלהה בחברת הקייטרינג בה אני עובדת אני מיידעת אתכם וחושפת לעיניכם הבוחנות את "נפלאות" מקצוע המלצרות. האירוע של אתמול החל כתמיד בקבלת פנים אווילית למדי שבה זרמו לתוך החצר של האולם אורחים מטופשים. תפקידי היה להסתובב ולהגיש מתאבנים. המתאבנים של החברה שמעסיקה אותי הם באופן עקרוני מזון די פשוט שהתחפש למזון יומרני ופלצני מאין כמוהו (עיינו ערך קציצה עם סלק שהתחפשה לקוביית אסאדו על קרפצ'יו סלק ורוטב צ'ימיצ'ורי, חזה עוף מטוגן שהתחפש לחזה עוף עם קריספי בטטה ורוטב צ'ילי מתוק [שהוא אגב בכלל, מאוד חריף] ודג מטוגן שהתחפש לדג פארידה ברוטב איולי [מה זה לכל הרוחות רוטב איולי?!]). מתוך תהומות האימה, כשאני נתקעתי בעיקר עם מגש מלא באסאדו שאף אחד לא באמת רצה לאכול, פתאום עלה צליל מהשמיים "מאמבאה יאהה...". בעוד שפחתכם הנאמנה תרה אחר הצליל האלוהי התברר שהוא מגיע מהחופה עצמה. הפתיח של הישרדות, כן, כן, הוא ולא אחר, הוא השיר שלצליליו צעד הזוג המאושר אל החופה. מושפעים אתם אומרים? כן זה גם מה שאני אמרתי, או חשבתי ליתר דיוק. פיסת מידע מעניינת לגבי האירוע היא שהכלה בחתונה הייתה אשת עמלק אדירה, בעלת מצח בולט ועצום, עיניים קטנות וחודרניות, גב כשל צמיג של מכונית ישנה וגובה עצום (היא הייתה גבוהה ממני בכ20 ס"מ, וגם מהחתן [למרבה הצער]).

בעצם, אני יכולה להבין מדוע הם בחרו דווקא בפתיח של הישרדות כשיר חופה, חיים עם כלה שכזו הם ללא ספק מלחמת הישרדות יומיומית בעבור החתן המסכן והזעיר.

האירוע ממשיך, ואני שובצתי כמלצרית. תפקידי היה ביחד עם חווה ואחראית צוות נוספת להגיש שתי מנות לאדם ל6 שולחנות ובנוסף, להיות אחראית לרווחתם וגחמותיהם של יושבי שני שולחנות מתוך השישה (24 איש בקיצור). כל אדם באירוע הזה החליט שהעולם סובב סביבו ולרגליו וגם יושבי שולחנות שכלל אינם שלי החלו פונים אליי בבקשות טיפשיות  כגון-

אורח דביל א'- "תביאי לנו מיץ תפוזים וספרייט"

ענת: תסלח לי אדוני, אבל אני צריכה לסיים את ההגשה של המנה הראשונה קודם לכן.

אורח דביל א'-"אבל אנחנו גוועים כאן בצמא!"

גוועים בצמא?! זו חתונה למען השם! לא מדבר סהרה!!

בעוד אני הולכת למלא את בקשתו של דביל א' אני חוטפת צעקות מראש החוליה שלי ומראש המלצרים כי "קודם מסיימים הגשה ואחר כך מתפנים לבקשות אחרות" הא כן? לכו אתם תתמודדו עם דביל א' שכזה!. וכך עם אורחים עצבניים מחד גיסא ובוסים עצבניים מאידך גיסא כל שנותר הוא להכניס לעצמי איזה כדור בראש (שהיה פותר לי באותה מכה גם את המיגרנה שחטפתי. שתי ציפורים במכה אמרתם?). מעבר לזה, ראש החוליה התלוננה בפניי "למה הוא דופק אותי עם מלצריות חדשות?! אני צריכה לרדוף אחריהן?!". אני לא מלצרית חדשה and you´re an uptight bitch!

והנה שיחה נוספת-

אורח דביל ב'-"מה יש לאכול?"

ענת:"באופן עקרוני המנות הוגשו לשולחן"

אורח דביל ב'-"טוב אז לכי למטבח תביאי מה שאת יכולה...שיהיה". שיהיה? אתם הרי לא תאכלו, הרי האוכל הזה ייזרק, גרגרנים וחמדנים שכמוכם.

ועוד שלל של שיחות מפגרות כמו "איפה מנת הילדים/צמחונים? הזמנו מנת ילדים! זה היה מזמן!" שמלוות בעיניים נוזפות. תסלחו לי באמת שאני מנסה לעשות את העבודה שלי!

אורחים מפגרים. מצפים ממני לזכור את כל הגחמות שלהם. אני יודע שהכלב שלכם עצבני, ואולי האישה לא נותנת מספיק סקס ואין כסף והילדים לוחצים ולכולכם בא לעוף כבר מהחתונה הזו שהמנות בה לא שוות שכל אחד מכם ישלם בעבורן 200 ₪. נכון, כל זה נכון. אבל אין זו אשמתי! עזבו אותי במנוחה כסילים!

האירוע ממשיך וחלק מהאורחים כבר מניחים ראשים על השולחנות, מי מעייפות ומי מגילופין. זה שמילאתי את כל פקודות הלחם/חומוס/זיתים/שתייה/מנת ילדים שלו ביניהם. טיפים לא נראים באופק. כרגיל. חווה קיבלה טיפ כשפינתה את אחד מהשולחנות שלי, מה שמביא אותי למסקנה שאני לעד לא אקבל טיפ. זכרו את מילותיי, יום לאחר שאקבל טיפ אני מבטיחה לשחות בעירום [אתם תחליטו אם יש או אין למה לצפות].

נו טוב, לפחות למדתי איך לשאת 3 צלחות בבת אחת ולהרים מגש מלא כוסות יין בלי לשבור אף כוס.

ענת <שהרוויחה 250 ₪ אבל עדיין כואבות לה הרגליים מאתמול>