דחיינות כרונית

יומיים נפלאים!

טוב, אני באמת, באמת חייבת לשתף אתכם ביומיים אדירים שחוויתי. מרוב שהכל היה מושלם (כמעט הכל, אבל אני אתעלם מהפרטיים השוליים והלא חשובים) זה אפילו נראה לי קצת הזוי.

הטיול השנתי של השכבה שלי, השמיניסטים, התקיים ביום שלישי ורביעי השבוע. צירוף מקרים מאגי וקוסמי משהו הביא לכך שהגמר של האולימפיאדה בביולוגיה שבה השתתפתי התקיים באותו יום של היום הראשון של הטיול השנתי. בכלל לא האמנתי שאני אגיע לגמר...

החלטתי (לטובה יש לציין) להשתתף בגמר ולהצטרף לטיול בערב של היום הראשון. בעיקר בגלל שכמה בנות דחפו אותי לזה. הייתי מוכנה לחלוטין להפסד גמור וטוטאלי (בגמר היו 7 מתמודדים, כלומר לקבל מקום 7).  בניתי בראש תסריטים איך אגיע בערב היום הראשון לטיול ואאלץ לספר לכולם שהפסדתי בבושת פנים.

ביום שלפני הגמר, הייתי היסטרית לגמרי. כמו תמיד במצבי לחץ ולפני אירועים חשובים אני פשוט מאבדת שפיות ובד"כ גם אוכלת בשלמות את כל מי שנקרא בדרכי.  אני מרחמת על טל שצריכה לסבול אותי במצבים כאלה. בבוקר של הגמר הרגשתי קצת עצובה על זה שאני לא עם שאר החבר'ה בדרך לעמקים ירוקים ומרהיבים ברמת הגולן. קצת עודד אותי לשמוע אותם בטלפון שרים ונהנים ושמחים, הרגשתי שאני חלק מהם. חבר'ה אני מתה עליכם 

D= ההקלטות שעשיתם לי הרגו אותי מצחוק!

ב10:30 הגעתי עם המורה שלי לביולוגיה, עינת, לאוניברסיטת בר אילן ברמת גן. אני לא מחבבת במיוחד את האוניברסיטה הזאת. היא נראת לי די קרה ומנוכרת. החלק הראשון בגמר היה מבחן אנסין בכתב בנושא אקולוגיה (אני חייבת לציין שהוא היה קל להחריד!). השלב השני כלל הצגה של הביודע בעל פה (בפני שופטים ואודיטוריום מלא בתלמידים שבאו לעודד את המתחרים מבתי הספר שלהם, כ200 איש) ועוד שאלה נוספת שקיבלתי כ5 דקות לפני שהייתי צריכה לעלות לבמה. השאלה שקיבלתי הייתה די קלה, וזה די הציל אותי. המתחרים האחרים קיבלו שאלות מזעזעות שאני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתמודד איתן. ובעניין ההצגה בעל פה, אני לא זוכרת ממנה יותר מידי. העברתי את הראש שלי למצב של "טייס אוטומוטי" (כמו שאני נוהגת לעיתים). כלומר, דיברתי בלי לחשוב בכלל על מה שאני אומרת. אני חייבת לציין שחוצמזה שהקהל מחא לי כפיים כשעליתי מכיוון שלא היה מי שיעודד אותי (כל שכבת יב' של התיכון הרי הייתה בטיול השנתי), הם היו ממש לא סימפטיים, וזרקו לי הערות מאוד לא נעימות.

כפי שכולכם יודעים, עשיתי את הלא ייאמן בהחלט ובכלל והגעתי למקום הראשון באולימפיאדה לביולוגיה ה11. את הרגעים שלפני הזכייה אני לא אשכח לעולם...המנחה התחילה להקריא את הסדר של המנצחים בגמר מה7 (האחרון). בהתחלה, כששמעתי שה7 היא לא אני, שמחתי מאוד, לפחות הבושה איננה טוטאלית. ופתאום, אני גם לא ה6 או ה5, או ה4. אלוהים שבשמיים אני בשלישייה הראשונה! אני לא ה3, אלוהים אני לא השלישית! בשלב הזה הייתי בטוחה שאני השנייה כי המתמודד האחר היה מצויין. ואז, משומקום, המנחה מקריאה את הזוכה במקום ה2 והוא לא אני. כאן, כבר פתחתי את הפה בתדהמה, ואז קברתי את עצמי בברכיים ורק רציתי לצעוק ולקפוץ ולהתפוצץ מרוב אושר! כל הדרך לחדרה במכונית של עינת רציתי לצעוק, ולרקוד ולהשתולל וקצת הצטערתי על זה שאני חגורה למושב.

בערב, לא הרגשתי שום צורך באלכוהול, הרגשתי מסוממת לגמרי. חברים שלי, אני מודה לכולכם על כל האהבה שהרעפתם עליי! אמא שלי לעומת זאת, בקושי זרקה לי מילה טובה, אני אוהבת אתכם כל כך. אתם האור שלי.

עכשיו אני כבר די מצליחה להתרגל לרעיון שזכיתי. בתחילה לא יכולתי להאמין בכלל.

תראו מה מוצאים אם עושים עליי חיפוש בגוגל XD

http://cafe.themarker.com/view.php?t=338041

http://www1.biu.ac.il/index.php?id=3&pt=8&pid=4&level=1&cPath=4

[אני מצטערת שהארכתי בדברים על האולימפיאדה, אני יודעת שכולכם כבר שבעים מהנושא הזה...]

בכל אופן, מפה והלאה מתחיל החלק הקטן והזעום אך הכל כך משמעותי שהוא הטיול השנתי!

בערב הגעתי לאכסנייה, הערב היה חביב ביותר, כשאת רובו קיבלתי בקבלת ברכות לבביות ממורים ותלמידים ובמעבר מחדר לחדר. ב2 לפנות בוקר הלכנו לישון בחדר רווי בהרבה יותר מידי בנות טועות,  ובשעה 5:30 בערך התעוררתי לקול מוזיקה מזרחית מזעזעת. הבחורה שזה השעון המעורר שלה בפלאפון, נקמתי בוא תבוא! P=

להתעורר באכסנייה בצפון זה חוויה מסוג שלא הכרתי קודם לכן, לקום לגבעות מוריקות, פסגות מושלגות וקול של ציוץ ציפורים זה משהו חדש בעבורי. זה היה מדהים.

המסלולים היו מדהימים (נחל הבניאס). כל תמונה של הטבע שצילמתי הייתה נפלאה יותר מהקודמת שצילמתי. הטבע הוא יצירה כל כך פוטוגנית שזה פשוט לא ייאמן. לא צריך לביים את הטבע, לא צריך לכוון את זווית הצילום, לא צריך לאפר או לרטש בפוטושופ. רק ללחוץ על הצמצם של המצלמה. תראו כמה ארץ ישראל שלנו יפה-