דחיינות כרונית

 קצת על דרך חיים מעניינת שמושכת אותי-

ילדי הפרחים קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה, הזורעת רק הרס בעולם, ולהחליפה בתרבות של מוזיקה וסמים. הם טענו שהמריחואנה, המשרה תחושת אופוריה, אושר ושלווה, עוזרת להם לראות כמה העולם יפה וכמה המלחמה מיותרת, ואף מעוררת בהם רגשות של שמחה ואהבה.

ההיפים היו צעירים וצעירות מכל הדתות ומכל הגזעים בארצות הברית. הם נתנו הזמנויות שוות לכולם להגיע ל"קומונות", שם חיו והתארגנו, כחלק מתפישתם לשוויון ואחווה. רוב ההיפים היו צעירים שהרגישו שהוריהם מנסים לחנכם אך לא מבינים אותם, על כן הם בחרו למרוד בהוריהם ולהתנתק מהם ומדרכם המיושנת, לדעתם.

כיום, תנועת ההיפים מתקיימת "על אש קטנה", בדמותם של מיעוטים שוליים ברבות מארצות המערב. הם ממשיכים בדרכם של אבותיהם הרוחניים משנות השישים, מעשנים מריחואנה, מנגנים בגיטרה ושרים שירי אהבה ושלום. הם מתנגדים לכל גילויי אלימות באשר הם (הם דוגלים בעיקרון "הגשת הלחי השנייה"), נמנעים מאכילת בשר ומפגיעה כלשהי בבעלי-חיים, נוטים לסירוב לשרת בצבא ומגלים סובלנות כלפי השונה יותר מכל קבוצה חברתית אחרת. הם טוענים כי כל בני האדם בעולם הם שווי ערך, וכי אהבה מוחלטת כלפי כל בני האדם באשר הם, היא דרך החיים הנכונה.

ההתנהגות של האנשים סביבי אחד לשני מביאה אותי לחשוב שחסרה בין אנשים בימינו סבלנות, הבנה, הזדהות ואהבה.

בואו כולנו, ננסה להיות קצת נחמדים יותר אחד לשני. ייטב לכולנו. די לאגואיזם ולאינטרסנטיות. די לחוסר האיכפתיות.

לכולכם,

אני מאחלת שנה קסומה! שנה של אושר, של ברכה,

של אהבה, של צבעוניות ושל פריחה.

כי מעצם היותנו בריות,