המיץ של השכל

לא מזמן יצא לי לראות איזו תוכנית או לשמוע משהו (אני כבר לא זוכר מה זה היה בדיוק) שהזכיר לי את השבטים הנידחים האלה בג'ונגלים של ברזיל באיזור האמזונס, שמבחינתם לא יודעים שיש חיים מחוץ למה שהם מכירים. הם מעולם לא נדדו מעבר לרדיוס של כמה עשרות קילומטרים מהשבט שלהם, מעולם לא נתקלו באדם שלובש ג'ינס ולא יודעים מה זה אייפון 3G חדש דנדש עם פצפוצי שוקולד. 

באותם הקשרים שאנחנו שומעים על השבטים הנידחים האלה, אנחנו שומעים על החוקרים שפגשו בהם לראשונה ועל האינטראקציה. איך האדם המודרני רואה באחיו מהג'ונגל כפרימיטיבי שיש לחקור אותו ולהביא אותו קרוב יותר אל הקידמה. שמעתי על כאלה שחשבו שההליקופטרים שהם ראו בשמיים מדי פעם הם האל הנורא או איזה אוייב שצריך לזרוק עליו חנית עם ראש חץ מאבן מחודדת עם רעל. 

אם לקשר את שני הדברים שדיברתי עליהם קודם, אני חושב שאנחנו, האדם המודרני, לאותם שבטים, זה כמו החיזרים לנו.

האם החיזרים באו לעשות טוב? לקדם את הטכנולוגיה של האדם על כדור הארץ? ואם כן אז למה? מתוך טוב לב? מתוך סקרנות? ובאופן מקביל - מה אנחנו באים בעצם לעשות עם השבטים האלה? למה לא להשאיר אותם לבד כמו שהם? למה הטכנולוגיה שלנו בעצם עדיפה על מה שיש להם היום? מה נותן לנו את הזכות "להתנשא" מעל השבט הזה ולקבל את ההחלטה מה טוב בשבילו? להניח שהוא נחות יותר או פחות אינטלקטואלי במובנים שלנו ועל כן לנצל את כוחנו כדי להשביע את הסקרנות שלנו והיצר לשחק באלוהים?

זה הוביל אותו למחשבה אחרת - מה הסיכוי של שבט כזה להגיע לעולם כמו שלנו בשלב מסויים? הרי בטוח שעד לפני כמה אלפי שנים, אנחנו חיינו בדיוק כמוהו והתמודדנו עם אותם קשיים ושמחנו באותם שמחות וטקסים. 

כאמור לנו זה לקח כמה אלפי שנים, וזה דרש אוכלוסיה של כמה מאות מיליונים שהפכו לאוכלוסיה של כמה מיליארדים בודדים. 

ומה בעצם דרוש על מנת שתיווצר הסביבה הנכונה לחידושים טכנולוגיים? זה דורש מוחות יצירתיים וסביבה תומכת חידושים. ולא רק זה, סביבה תומכת חידושים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אני לא בטוח שתומאס אדיסון יכל להמציא את הנורה או את שלל ההמצאות האחרות שהוא המציא אם הוא היה חי במאה ה-15. בין אם זה בגלל שהכנסייה היתה אוכלת אותו חי, או בין אם זה בגלל שלא בטוח שהוא היה נגיש לחומרים או בין אם זה בגלל שהצורך שלשמו הומצאו ההמצאות היה קיים באותה מידה. 

ככה שיש פה הרבה "אם" והמון דברים שצריכים לקרות במקביל. בעולם גדול שבו אנשים שונים נגישים למשאבי טבע שונים ולסביבות שונות, "מוטציות" כאלה של הצטרפויות מקרים יכולות לקרות פעם בכמה עשרות שנים (ועם הטכנולוגיה של היום, פעם בכמה שנים או חודשים - לחנונים שרוצים לדעת עוד - http://en.wikipedia.org/wiki/Accelerating_change). 

ואז אני חושב שוב על השבטים האלה, ואני חושב לעצמי שבקילה שבטח מונה מאות או מספר בודד של אלפים, גאונים נולדים פעם בהמון זמן, וגם אז הם צריכים להגיע לגיל מבוגר מספיק בלי למות ממחלה כלשהי. וגם אז, לא בטוח שזאת הסביבה הנכונה, וגם אז, לא בטוח שיש להם את החומרים הנכונים. בקיצור, אני אומר שאם מנסים לדחוס את ההתפחות האנושית שאנחנו עברנו בכמה אלפי שנים, לתוך שבט קטן שיושב על שטח קטן ומבודד מהעולם, אני טוען שזה בעצם יקח להם כמה עשרות טובות של אלפי שנים. אבל אני גם טוען שהם יגיעו לזה בסופו של דבר. כל המרכיבים של ההתפתחות קיימים, רק שהם לא יקרו בו זמנית לעיתים קרובות, עד שפעם בהמון זמן יהיה פוקס כזה שהכל יסתדר במקום במקרה ותהיה התקדמות קטנה. ואז שוב מלא שנים בלי כלום, ואז עוד פוקס ועוד התקדמות. ככה עד שגם הם יום אחד בשנת 83,952 ימציאו את הלפטופ ואת האי-פון. אם לא נשמיד אותם ואותנו במלחמה גרעינית לפני כן כמובן. 

מתי אתם חושבים שאנחנו היינו מגיעים למצבנו הנוכחי אם החייזרים לא היו נותנים לנו את הפוש הקטן הזה לפני כמה אלפי שנים ;). תחשבו על זה כשאתם מדברים בסלולארי מול הלפטופ בפעם הבאה...