המיץ של השכל

אני מאלה שאמא שלהם היתה שולפת להם משפטי המחץ כמו "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים כי אחרת גם אותו היית מאבד". עד היום אני מכונה בפי רבים מבני משפחתי "אסטרונאוט". 

מה לא שכחתי, הכל. ובכל מקום. מסווטשירט במשחק כדורגל דרך ארנק באוטובוס ואפילו את התיק של הבית ספר בהסעה הביתה מבית הספר. קורה. 

אבל זה לא קורה לי רק בדברים הגדולים, זה קורה לי בעיקר בדברים הקטנים. נייר כלשהו, משקפי שמש, מפתחות של האוטו וכו'. נכון, זה קורה לכולם - אבל אני משוכנע שלי זה קורה בתדירות יותר גדולה. אפילו פיתחתי לעצמי (או שגנבתי) שיטות כדי לעבוד על עצמי. כשאני שם משהו במקום מסויים ואני חש שגם הפעם אני הולך לשכוח איפה שמתי אותו, אני אומר לעצמי בקול רם מה שעשיתי עכשיו. "החבאת את הארנק בתוך הנעל בארון", "שמת את משקפי השמש על השידה במקלחת". האמת היא שזה עוזר. 

מן הסתם, לא תמיד זה עובד. ועוד יותר גרוע מזה, יש דברים שגם אחרי יום יומיים לא צצים פתאום כמו שרוב הדברים שחשבנו שאיבדנו נוהגים לעשות. ואני פשוט משתגע מזה לפעמים. 

היתה לנו בבית עוזרת שחשדנו שאולי היא גונבת. לא את הדברים הגדולים, לא כסף וכאלה, אלא בקטנה. חולצה פה, בושם שם ומדי פעם אפילו איזה משחק פלייסטיישן שנעלם מעל פני האדמה. אני לא מתכוון לספר פה את הסיפור שלה ומה עשינו עם זה בסוף. הנקודה היא שדברים נעלמו ולא באמת היה לי מושג אם זה בגלל שאני איבדתי את זה, או בגלל שזה נגנב. 

זה ממש ממש יכול להטריף בנאדם. איך זה יכול להיות?? ראיתי את זה לפני שבוע בדיוק בדיוק בדיוק פה. אני נשבע. אני זוכר את עצמי שם את זה פה. זה לא יכול להיות. זה מטורף.

עברתי דירה לא מזמן. אחרי שהתמקמתי בדירה החדשה, נחרדתי לגלות שאני לא מוצא משהו יקר ערך. ואז התחלתי עם כל התסריטים - אולי זה נפל בדרך, אולי זה נגנב מהאוטו בזמן שעשיתי נגלות? אולי בכלל לא הבאתי את זה מהדירה הקודמת?

כמו שבטח כבר הבנתם, זה בדיוק מסוג הדברים שמעולם לא הצלחתי לשחזר ולא הצלחתי למצוא...

ואז, בדיוק במקרים האלה (וכאמור זה קורה לי לא מעט ולכן הייתי צריך להמציא את זה) אני אומר לעצמי דבר כזה: 

אני מת לדעת מה קרה עם זה ואיך או לאן הדברים שלי התגלגלו. מת לדעת אם הארנק שלי שכב ברחוב שלושה ימים עד שמישהו שם לב אליו ולקח אותו. אם הסווטשרט שלי הגיע למחלקת אבדות ומציאות באיצטדיון ושם הוא נרקב עם עוד אלפים אחרים עד היום או שיש מישהו ממשפחת מצוקה שקיבל את זה מהנהלת האצטדיון כתרומה. משהו היה חייב לקרות עם זה. גם אם זה נשרף, גם אם זה בפח, גם אם זה הפך לסמרטוט. אני פשוט רוצה לדעת מה קרה עם הדברים האבודים שלי. רק לדעת איפה זה עכשיו ואיך זה הגיע לשם. אני לא רוצה את זה בחזרה בכלל. לא איכפת לי שיבוא מישהו עם סרטון קצר של "אלו הם חיי הסווטשירט/ארנק/תיק/אחר שלך מהיום שזנחת אותם ב-X...." ואני מבסוט. 

למעשה הבנתי שיותר מהכאב של האבדה עצמה, כואב לי שאני לא אדע לעולם מה קרה עם החפצים האבודים שלי...