המיץ של השכל
יש דברים שרציתי לומר. הגיע הזמן שאני אעשה עם זה משהו. |
| 11/2008
אתה שם, אני רואה לך את הנעליים
מסתבר שמי שתכנן את הבניין שאני עובד בו, לא לקח בחשבון כל מיני אלמנטים רגישים.
אחד הדברים הכי בולטים זה התכנון של איזור השירותים של המשרד. הוא שם את האיזור של השירותים והמטבחון של החברה באותו מקום. זאת לא בעיה של ריח או משהו חס וחלילה, אבל אין איך להתחמק מזה שכל פעם שאתה הולך לשירותים כדי לעשות "מספר 2" אתה מקווה שכשתצא, זה שאוכל מולך על הדלפק כבר לא יהיה שם. גם באופן עקרוני, מי שם אוכל ושירותים במרחק מטר אחד מהשני?
כולם מחרבנים, וכולם יודעים שכולם מחרבנים. אין מה לעשות. תראו כמה רחוק בנים מוכנים ללכת כדי להכחיש את העובדה שגם בנות צריכות קקי מדי פעם. ועדיין, תמיד מנסים להסתיר את זה, ולא רק במקום העבודה.
כמה פעמים קרה לכם שהייתם צריכים לחרבן באמצע בילוי - מסעדה, פאב, דייט או משהו כזה - אי אפשר להתאפק יותר וחייבים ללכת לשירותים. אבל גם חייבים לעשות את זה הכי קצר שאפשר כי אחרת ידעו שהלכתם לחרבן ומשום מה זה יוצר רגעים מביכים משהו.
ככה זה גם במקרה הזה. רק שאנשים מסתובבים במטבחון שלנו כל הזמן. ככה יוצא שכשאתה יוצא מהשירותים השיטה הכי טובה זה פשוט להוריד את הראש וללכת כמה שיותר מהר כמה שיותר רחוק.
אבל כאן זה לא נגמר.
אני ממש ממש שונא את השירותים האלה שבהם הכל פתוח מלמעלה ומלמטה. אני יכול לראות את הרגליים של זה שיושב לידי ומחרבן וגם לשמוע אותו נאנק. זה יוצר סיטואציות סופר מביכות וסופר מצחיקות. יש לכל הסיפור הזה מעין דינאמיקה משלו.
קודם כל, אתה לא נכנס לשירותים כדי לחרבן אם מישהו נמצא שם מחוץ לתא. שלא יראה אותך חלילה נכנס ואז ילך למטבחון ואז יראה אותך יוצא אחרי רבע שעה.
שנית, יש את משחק הנעליים. אם אתה רואה מישהו מחרבן - שאר היום המטרה שלך היא לאתר את בעל הנעליים שבצבצו מתחת לתא כדי לדעת מי זה היה שתקע את הנוד המטורף הזה ולצחוק על זה בלב.
שלישית, יש משחק של שליפות כמו במערב הפרוע. לפי ההתעסקות עם נייר הטואלט אתה יכול לדעת באיזה שלב הוא של התהליך. אם הוא לקראת סיום וגם אתה, צריך לעשות הכל כדי לא לצאת ביחד ולהסתכל אחד על השני. אני מעדיף לא לדעת שמי שהיה אחראי לאסון האקולוגי שלידי היה הבוס שלי. אני גם מעדיף להתחמק מהתחושה שמישהו יודע שזה אני שעשיתי את כל השריטות האלה על הקירות בעקבות הפיצה של אתמול.
אבל הקטע הכי מביך זה שבשני התאים יושבים אתה והאלמוני לידך. ושניכם בתחילת התהליך. אתם לא מבינים כמה קשה לשחרר ככה את הסחורה. אתה יכול לרפד בגליל שלם של נייר טואלט אבל ברגע האמת זה עדיין יעשה רעש של צונאמי. וזה בכלל לא משנה שאתה לא יודע מי זה לידך והוא לא יודע מי אתה. ועוד יותר גרוע, זה שאני חושב על כל הדברים האלו ונקרע מצחוק אם אני שומע משהו מהתא השכן. אני נאבק לכבוש את הצחוקים רק כדי לא להפוך את הסיטואציה למביכה עוד יותר אפילו.
לפני שבוע גיליתי בפינה אפלה של הבניין עוד שירותים (מזכיר לי קצת את הפרק בסיינפלד עם ג'ורג' והשירותים), נראה לי שאני מהבודדים שמצאו אותו. נוף החוצה, שקט, אין אנשים באיזור, אין מקום לרגליים מתחת וגם לא פתוח מעל. כל מה שבחור ממוצע צריך בשביל כמה רגעים של נחת ביום...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: