נתפס לי הצוואר. זה מה שמוכיח שקארמה זה באמת עובד. נתפס לי הצוואר כי לאלוהים יש גבול מסויים של מעשים פחות או יותר רעים שאני עושה. משום מה חשבתי שזה יתקזז בגלל שאני גוץ שמן, אבל המניאק עדיין דופק אותי מכל הכיוונים. נתחיל במעשה הראשון - היינו בשיעור ספורט, אני ניקי ואסף (זה שדחפו לו אצע בתחת בפוסט הקודם) וראינו שהמורה לא בא, אז מיהרנו להמלט לספרייה, לספרנית הגמדה הלסבית של בית ספרנו, למי שמכיר. לפתע אני מקבל שיחה ממישהו ואומר לי שהמורה בא, אבל בכל זאת לא הלכתי. ועוד היינו אמורים לרוץ באותו יום. זה לפחות המעשה הראשון. המעשה השני הוא בעצם הגרוע. אתן לכם רקע כללי על בית הספר שלנו:

בית הספר הזה נמצא בשכונת רמות בירושלים, שכונה שמלאה בדוסים עם ריח זיעה, ובית הספר הוא המעוז החילוני היחיד שנשאר שם. משום מה, ילדים דפוקים כמוני בחרו ללכת לשם, ומשום מה לא הייתי היחיד. יש די הרבה ילדים שהם משכונת פסגת זאב בירושלים, והם צריכים הסעה. אז המזכירה השמנה שלנו שממונה על ההסעות תמיד משחררת רק אוטובוס אחד שלא מספיק לכל התלמידים ושאר התלמידים צריכים לחכות להסעה ב-3. ובאותו היום כיתה שלי לא הייתה צריכה לעלות, ואני, ניקי ואצבע בתחת... אמממ... אסף, בכל זאת ישבנו שם, בזמן שילדים אחרים שלא היו צריכים לעלות להסעה ירדו, וילדים שהיו צריכים לעלות להסעה בעצם לא נכנסו אליה בגלל שאנחנו ישבנו שם. מזל שהמזכירה הייתה כל כך שמנה שהצלוליטיס מהרגליים הסתיר לה את העיניים והיא לא ראתה אותנו. אז זה המעשה השני.

והמעשה השלישי בעצם קרה אתמול. יש לי את ימי "הרבה זמן לא שיחקתי אותה שאני עייף ואין לי כח ללכת לבית הספר אז אני אעשה את זה עכשיו למרות שאמא שלי תכעס עליי אבל אחרי זה לא", אז רציתי לנצל את היום הזה בכך. התעצלתי בכוונה. אפילו לא קמתי מהמיטה, והיא אמרה שאני פשוט יכול לישון כי זה כבר לא שווה את זה. וכך עשיתי. ישנתי עד 10 בבוקר בזמן שילדים אחרים היו צריכים לסבול חפירות ממורות שיש להם תואר אולי במשהו כמו עקרת בית. וזה היה השיא.

אז קמתי, וראיתי שסבתא שלי (להלן הביובית) באה לביקור. דיברנו קצת, התמתחתי ופתאום הרגשתי כאבי תופת אדירים בצוואר, כאילו איזה כושי מזיין אותך בתחת בפעם הראשונה (לא הייתי אמור להגיד את זה, נכון?). אז נתפס לי הצוואר. מצד שני, לא הלכתי לבית הספר, אך הלכתי לביתו של הטורקמני, ושם הוא הציע פתרון מבריק - לעשות את מה שהוא עושה כל יום - ללבוש צעיף. בבית. וזה דווקא עזר. אז הנה אני יושב פה עם חולצה קצרה, מכנסיים קצרים (זין קצר, או שגם את זה לא הייתי אמור להגיד?) וצעיף. אני מתטרקמן מרגע לרגע.

חוץ מזה, גם היום הרווחתי יום חופש, כי אמא שלי משום מה לא ממש הכריחה אותי ללכת לבית הספר. מה שהכי כיף זה שאני מחרטט למחנכת ואמא שלי כותבת לה אישור כזה בכתב רוסי מאוד:

שלום רב.

ואדים לא בא בימים ה-ו בגלל סיבות אישיות

ומה שדפוק זה שאני צריך להכתיב ולהגיד לה שאת המילה "רב" כותבים עם ב'.

נ.ב

עוד משהו ממש ממש דבילי:

אני לא מבין למה אני כותב בפסקא השנייה "שכונת פסגת זאב בירושלים", למרות שכל מי שבאמת קורא את הבלוג הזה הוא משם. ואני חשבתי שאני סתם מפגר.