מסתדרת בחיים

וזה כבר הלילה השני שזה קורה לי. אני, שבדרך כלל נרדמת תוך שתי שניות גם בעשר בערב, נכנסתי אתמול למיטה עייפה מאד ובכל זאת התהפכתי שעתיים עד שהצלחתי להירדם. ובלילה היה לי חלום מוזר (וואו, אני מקווה שזה היה רק חלום). חלמתי שאני מתעוררת והולכת חצי ישנה למחשב ומתיישבת ומתחילה לגלוש ואז אומרת לעצמי: "מה, את דפוקה?!" ומציצה מבעד לחלון הגדול של הסלון ורואה שעוד חושך בחוץ וחוזרת למיטה ונרדמת. כשקמתי בבוקר לרגע לא הייתי בטוחה אם זה היה רק חלום...

והערב שוב הרגשתי שזה הולך לקרות לי. שוב אני לא עייפה. יותר נכון מוטרדת. ואין לי מושג ממה. זה שום דבר ברור והכל ביחד. אני חושבת מחשבות על מוות ומחלות ופרידות מכל מי שאני אוהבת, על חיות מסכנות (שזה הדבר שתמיד הכי מעציב אותי) ועל כל הכשלונות והרע שיכולים לקרות ו/או שכבר קרו.

ואז, אין לי מושג למה, במעין התקף מזוכיזם נדיר, החלטתי לבדוק אם האקס שלי בפייסבוק. האמת? עד עכשיו מעולם לא חשבתי על זה. עד עכשיו זה מעולם אפילו לא חלף לי בראש. ועכשיו? למה דווקא עכשיו? תהרגו אותי אם אני יודעת. אז מצאתי את הכרטיס שלו ונכנסתי. ושם, ממש מול עיניי המשתאות, ראיתי תמונה של החברה שלו. זאת שהוא איתה כבר כמה חודשים טובים ושעד עכשיו רק שמעתי עליה. זאת שנפגשת כל הזמן עם הילדים שלי. זאת שנסעה איתם עכשיו לחופשה ושהקטן שלי סיפר לי ש: "אמא, יש לנו שני חדרים - חדר לילדים וחדר להורים" ובלי להתכוון הכאיב לי כל כך .

ופתאום לראות אותה והמון תמונות שלהם יחד - מחובקים, מתנשקים, מאושרים. לא ידעתי אם להשאיר את הפה פתוח כמו דג, או פשוט לבכות. אלו מן דמעות מתאמצות כאלה. הן חונקות את הבטן והגרון ומסרבות לצאת בשטף. הן סתם תקועות שם ומטפטפות לי מדיי פעם, אבל בו זמנית גם לא מאפשרות לי לנשום. אני לא יודעת כמה מכם חוו את התחשוות האלו - לראות מישהו שהיה "שלכם" עם אחר/ת, לצפות בהם בהחבא ברגעים אינטימיים, שאת לא אמורה לראות ומעולם לא חשבו שתהיי חלק מהם ופתאום...

חברות סיפרו לי בעבר על החברות של האקסים שלהן, על הבית שעברו אליו יחד, על המכוניות שקנו, על החתונות, על ילדים חדשים שנולדו ותמיד הבנתי. אבל עכשיו פתאום הבנתי. ואלוהים, זה כואב. זה כואב לא כי אני מתגעגעת אליו או רוצה אותו בחזרה, זה כואב בעיקר נוכח הבדידות שלי והיחד שלהם (כמעט כתבתי "שלו"), נוכל זה שהילדים שלי (שלי!!!) הם עכשיו חלק מ"משפחה" חדשה ורק אני נשארת לבד, מאחור.

אני שונאת את הלילה הזה. הלוואי שייגמר כבר. שיהיה כבר מחר בבוקר ותהיה לי עבודה ואני אוכל לשכוח מהכל.

אוי, אלוהים, אני רוצה הביתה. וכרגע שום דבר לא מרגיש לי בית.

לילה טוב...?

Joe

נ.ב.

הוא יכול לראות שהסתכלתי לו בכרטיס?

היא יכולה?

ג'יזס...אני מקווה שלא.

ואף אחד לא שמע או ראה אותו נופל, האם הוא אכן נפל?

בטח לא לי פתרונים. ובהשאלה לחיי שלי - נראה לי שנפלו לי היום כמה אסימונים ועל מי אספר עליהם אם לא לכם, קהל הקוראים הבלתי קיימים שלי? (טוב, חוץ מבבז' שעוד שמה עליי ).

אז ככה: אתמול יצאתי לדייט עם מישהו. סתם מישהו מאחד האתרים הבלתי נסבלים בעליל האלה. אתם יודעים. ואני? אני הרי שונאת פגישות ראשונות. לא תמיד זה היה ככה. בהתחלה, כשרק נפרדתי מהאקס, דווקא מאד התלהבתי מהן. הייתי יוצאת לכל פגישה כזאת בתחושה שהנה-הנה אני הולכת לפגוש את הנסיך המיועד. הייתי מתכוננת, מתלבשת יפה, מתאפרת, משקיעה, עושה סיבובים מול המראה, בוחנת את עצמי מכל כיוון וזווית. וכמו שאומרים בעולם המשפט: זו ואף זו - הייתי נותנת דרור לדמיוני ומרשה לעצמי להיסחף להרפתקאות מסחררות חושים על חיינו העתידיים, שכללו המון נסיעות לחו"ל, טיולים בארץ, מפגשי חברים, שינה בכפיות, ארוחות בוקר רומנטיות, טיפולי ספא מפנקים, הפתעות ימי הולדת, משפחות, כלבים ועוד כיד הדימיון הטובה עליכם.

אכן כן. תמימה הייתי. כל דייט ראשון היה הבטחה. כל דייט ראשון היה ממלא אותי בפרפרי התרגשות חביבים, שאלמלא הייית שזופה כל כך, בטח היו מעלים סומק בלחיי. נו, שויין. אתם יודעים מה בדרך כלל קורה עם חלומות - לפחות כשמדובר בחיי שלי - יש להם נטייה תמוהה להתנפץ. וכך, אכן, היה. מדייט לדייט כוחנו יורד. לאט אבל בטוח הבנתי שהמפגשים האלה דומים, בעיקרון, לפגישת עבודה מחוץ למשרד. את מביאה איתך את הלפ טופ, פותחת אותו יפה על השולחן, מעלה את המסמך הרלוונטי ומתחילה בתחקיר. השאלות חוזרות על עצמן, התשובות חוזרות על עצמן, הסיפורים לא באמת מעניינים, הבדיחות לא באמת מצחיקות והניסיון למצוא חן, שמתחיל להרגיש לך מעושה עד מגוחך, הופך עד מהרה למשהו שמזכיר סקס אחרי עשרים שנות נישואים: יאללה, גבר, תעשה טובה לאנושות, תגמור כבר ת'עבודה ותן ללכת הביתה.

וככה אני מוצאת את עצמי אחרי אי-אילו (טוב, נודה על האמת המרה: אינספור) דייטים כושלים מגיעה משועממת מראש, חסרת כל עניין במי שאני הולכת לפגוש ואפטית לחלוטין למה שהולך להתרחש. אני כבר כמעט ולא טורחת להתלבש או להיראות יותר מדיי יפה. אוקיי, אני אגלה לכם סוד מקצועי: יש לי תלבושת דייטים קבועה. ככה לא צריך להשקיע יותר מדיי בבחירות מיותרות. מבריק, לא?

Any Way, יושבים לנו אני והדייט האמור לעיל בבית הקפה הקרוב למקום מגוריי ומשוחחים. הוא נחמד, הוא נראה די טוב, אין ספק שהוא משכיל ואינטיליגנטי, הוא גרוש, יש לו ילדים ובקיצור - הוא עונה על כל הרשימה (ואני מסמנת V ליד כל קטיגוריה על מסך ההלפ טופ שמונח על השולחן בינינו). אמה-מה? הוא פשוט לא עושה לי את זה. אין לנו יותר מדיי על מה לדבר. וכן, הוא גם מרגיש צורך בלתי מוסבר בעליל לגעת בי (כאילו במקרה). ואני שונאת שנוגעים בי כשלא בא לי.

יום למחרת אני אצל הפסיכו', מדווחת לה על ההתרחשויות בשדה הקרב. אני מבקשת ממנה לעזור לי לעשות סדר בד(ג)ברים. על כתף שמאל יושבת עדת המשביזים וטוחנת לי במוח: זו אני או הם? למה אני תמיד פוסלת אחרי פגישה אחת? למה לא מתחשק לי לצאת לעוד פגישה? אולי אני מפספסת כאן משהו? הרי לא כולם מתאהבים ברגע, נכון? אז מה נסגר איתי? מנגד, על כתף ימין, יושבת אני (רק בקטן) ומוחה: אבל אני כבר בת 34!!! אני כבר יודעת מה אני רוצה ומה לא, אני יודעת מי מתאים לי ומי לא, אני מכירה את עצמי מספיק שנים כדי לדעת שאם מישהו לא עושה לי את זה בפגישה הראשונה, אין שום סיכוי שבעולם שהוא כן יעשה לי את זה בפגישה השנייה (ההיפך הוא הנכון), ביליתי 12 שנים בקשר שהתבסס על "אני מפחדת שלא יהיה משהו יותר טוב ואני לא רוצה להיות לבד, אז אני אהיה עם מי שנראה לי נחמד ובסדר (על פי מה שכל האחרים חושבים) ושבעצם אין לי שום סיבה לפסול אותו, מלבד העובדה שהוא לא עושה לי את זה", אני פשוט ממש טובה בלהרגיש די מהר אם יש לי או אין לי קליק עם מישהו (אישה או גבר) ולאור 34 שנות ניסיוני, זה לא משהו שמשתנה עם הזמן, בקיצור - האינטואיציות שלי מעולם לא איכזבו, אז למה, לעזאזל, אני לא סומכת עליהן מספיק?!

והפסיכו'? היא דווקא לצד הקטנה שעושה הרבה רעש בצד ימין. היא חושבת שזה ממש פשוט: הוא לא מצא חן בעינייך וזה הכל. לא קרה כלום. הוא פשוט לא "המיועד". אבל אולי סתם הייתי עייפה? באתי מראש בלי חשק? אפקט פיגמליון וכל זה? מקשה עדת המשביזים שמדברת בשמי. לא, היא קובעת נחרצות. תפסיקי לפחד ותתחילי להקשיב לעצמך. רק לעצמך ולא לאף אחד אחר. את יודעת הכי טוב. ובכלל, מה את חושבת? היא צוחקת עליי, אם היית מגיעה לדייט ומי שיושב מולך היה מתאים לך, אז עייפה או לא עייפה, חסרת חשק, אפטית, או איך שלא תגדירי את זה, היית מתעוררת לחיים בשנייה!

והיה בזה משהו ממש משחרר, במה שהיא אמרה. נכון, אמנם עדיין הייתי צריכה לשמוע את זה ממישהו חיצוני, אבל בכל זאת, זו היא והיא כבר כמעט על תקן מרכיב אינטגרלי באישיות שלי (וסליחה על הפלצנות). אז בחרתי להקשיב לעצתה ולא לצאת שוב עם אותו הבחור רק כי "כדאי", או כי "צריך", או "לנסות" או כל טענה הגיונית אחרת. לא, פשוט כי אני לא רוצה ואין טעם לדחוק בזה. לא, כי כמו שהיא אמרה, יש לי ברירה: והברירה הזו היא להיות לבד. וכן, למרות כל הצער והכאב הכרוך בזה, למרות הדמעות שלפעמים עולות והדיכאון שלפעמים מציף, אני עדיין דבקה בעמדתי - יותר טוב לבד מכמעט.

ואנקודטה לסיום - ביליתי היום עם הבן שלי במשחקייה חביבה. בעודי יושבת לי על קובייה מרופדת וצופה בזאטוט משתולל, הבחנתי באבא אחד שהגניב לעברי מבטים. דווקא חמוד, האבא הזה, חשבתי לעצמי. חבל אי אפשר. קצת אחר כך הוא התקרב אלינו עם הבן שלו ואיכשהו (ואולי במכוון) התחיל לדבר ולשחק עם הקטן שלי. הוא היה ממש מקסים ושובב ומלא אנרגיות (האבא, לא הילד) והקטן שלי התחבר אליו בשנייה וחצי. הם שיחקו המון יחד והשתוללו ואני הסתכלתי עליהם מרחוק. הטבעת שעל האצבע שלו הבהירה לי שאין מצב. וזה בסדר גמור. ומה שיצא הכי טוב מכל העסק הזה - ובגלל זה אני בכלל מספרת לכם - זה שאחרי כמה שעות שבילינו יחד והילדים שיחקו והחלפנו כמה מילים, אני יודעת בוודאות שלבחור כזה הייתי מתחברת בשנייה. האנרגיות שלו זה בדיוק מה שמתחבר לקולטנים שלי, הטיפוס הזה הוא בדיוק הטיפוס שהיה מעיר אותי מתרדמת החורף שנגזרה עליי ומעיף אותי לרקיע השמיני.

אז זהו, אנשים. בסיכומו של יום, אני יכולה לומר בוודאות שזה לא אני. ואולי נכון פוליטית יהיה לומר גם שזה לא הוא. זה יותר ה"אנחנו", או מה שקורה (או לא קורה) שם בינינו. הפסיכו' צודקת בהחלט: כשיש שם את ה"קליק" הזה, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. הוא פשוט קיים, חי ומורגש ובועט לכל הכיוונים ואי אפשר לפספס אותו, או לחילופין להירדם בנוכחותו. כשהוא יבוא - ואולי זה יקרה יום אחד - אני מניחה שאני אפסיק לפהק ואתחיל שוב לחיות.

אז...אחלו לי התעוררות מהירה!

Joe

ושוב אני עם אותן הצרות. שוב אין לי עם מי לדבר, אז הכל "נופל" פה על הנייר הלבן והמקלדת שסופגת את הכל ואתם שנאלצים - או שלא - לקרוא את הקיטורים שלי. טוב, בעצם, זה שאין לי עם מי לדבר על זה, זה הסובב והמסובב גם יחד. הסיבה והתוצאה לכל קיומו הדלוח של הבלוג הזה, הלא כן? ועל מה מדובר הפעם? אל תחזיקו חזק, שום דבר שעוד לא שמעתם בפעמים הקודמות. יכולתי לעשות cut and paste אבל בקטנה...

עם כל הלחץ של החיים והעבודה איכשהו חשבתי שאני די בסדר. כלומר, לא "בסדר" בסדר, אבל סביר. ממילא לא היה לי זמן לחשוב על הבדידות עם כל העומסים שיש לי ושרק הולכים ומצטברים וגדלים למימדי ענק בחיים שלי. העבודה, שהיא ממש מטורפת עכשיו, הילדים שחלקם בחופש (וחלקם בחופש אחה"צ), האקס שיצא למילואים בדיוק בחופש הגדול, המינוס בבנק שהולך ומחמיר וגדל גם הוא ועוד מעט נגיע לסוף באמת אחרון ודי ודי ודי, הדירה שלי שממשיכה להתקלקל חדשות לבקרים, הכלבה שצריכה וטרינר ואין לי זמן לקחת אותה, העוזרת ששוב התפטרה - שזה מצד אחד טוב, כי אין לי כסף לשלם לה, אבל מצד שני... נו, גם זה נופל עכשיו עליי. בקיצור, שמייח.

ואז לפני כמה ימים יצאתי לי לסיור בנווה צדק עם קבוצת חברים. יש לנו קבוצה של משפחות שמטיילות יחד עם הילדים ומכיון שכיף לנו יחד החלטנו להתארגן על סיור רק למבוגרים ומפה לשם כל אחד הביא חבר, שהביא חבר, שהביא חבר וככה מצאנו את עצמנו 11 זוגות מטיילים בנווה צדק. כן, נכון, שמעתם "11 זוגות". אני לא בספירה, כמובן. לא אמרו 11 זוגות וג'ו, נגיד. לא, אנחנו רק 11 זוגות. אה, בכסף דווקא כן ספרו אותי. עוד לפני הסיור האמור סיפרתי על זה לפסיכו שלי. אמרתי לה שלא יודעת, אולי אני באמת אאוט לגמריי, כי מי חוץ ממני היתה מצטרפת למשהו כזה, שהיא יודעת מראש שיהיה מורכב מזוגות בלבד ולמה, בכלל , אני מכניסה את עצמי לזה, כשאני יודעת שאני אהיה היחידה בלי בן זוג שם ובטח אני אראה מה-זה פתטית וכל אחת אחרת חוץ ממני בטח היתה מוותרת ולא מצטרפת בגלל הפאדיחה, אבל אני אני ואני לא מתכוונת לוותר על דברים בחיים, רק כי אין לי בן זוג ויש לי שם חברות וכל זה, אז גם אני באה. היא, דווקא, חשבה שאני אמיצה וחזקה וטוב שאני לא מוותרת ושזה בטח לא יפריע לאף אחד ואף אחד לא ירים גבה וכולם בטח יגידו שאני אחלה וסבבה ואיזה יופי. כן, בטח. ישבנו לנו שם באיזה מעגל, ניגנו ושרנו בגיטרה (לפתיחת הערב) ואז איזו מישהי הציעה שכולם יציגו את עצמם. גיחכתי. ממילא זה היה מטופש ונראנו כמו טיול של בית אבות ובכלל לא הבנתי מה אני עושה שם בין כל הזקנים האלה, אבל ניחא. טוב, נציג את עצמנו. ואז אחד מהחבר'ה התחיל ואמר: "אנחנו אופיר ורונית" ואני נחנקתי. "אני ג'ו" אמרתי ולמרבה הכאב זה המשיך: "יוסי ועינת", "יפתח ויעל", "שלומי ואיילת". 11 זוגות. כוווווולם הציגו את עצמם בזוגית. כולם. סליחה, חוץ מבחור אחד, שאיכשהו הצליח לשמור על האינדיבידואליות שלו ואמר "אני רוני" וזוגתו, שתחייה גם היא הציגה את עצמה בנפרד. אבל חוץ מהם כולם היו "אנחנו", לאף אחד לא היתה זהות עצמאית. ממש ממש רציתי להעיר על זה משהו עוקצני וציני, אבל סתמתי את הפה. לא שלא הייתי מעירה ממילא, כלומר אם גם אני הייתי בזוג, אבל ככה זה רק היה נשמע מתבכיין ולא רציתי להישמע מתבכיינת. למה מה קרה? לאנשים אין זהות עצמאית? ממתי "אני" הפך ל"אנחנו"? זו רק אני? זה רק מתוך הלבד שלי, או שעוד מישהו חושב שזה מטורף? אוקיי, אז קטע אחד של דמעות בעיניים עבר. קורה. מי שמבשל לעצמו דייסה, שלא יתפלא אם היא יוצאת מתוקה מדיי, או מרירה במקרה דנן.

בסוף הערב ניגשה אליי אחת הבנות ואמרה לי כמה שאני ניראית מעולה ושאני ממש זוהרת ולחשה לי "אז מה, יש איזה רומן חדש?". איזה רומן ואיזה נעליים, עניתי לה. "אבל רואים עלייך שזה קרוב", היא אמרה "את נראת זוהרת ומאושרת וכשטוב לך עם עצמך, את מזמנת אלייך דברים טובים וגם זה יבוא". "כן, בטח" עניתי לה "אוטוטו זה מגיע, רק עוד איזה שלושים שנה וזה מאחוריי". אני מצטערת, אבל אני כבר לא יכולה שלא להיות צינית. איזה זוהרת ואיזה נעליים. אני נראית אותו הדבר בדיוק תמיד. ותמיד רע לי. לפחות בשלוש השנים האחרונות בחיי. זה שאני נראית למישהו "זוהרת", או "קורנת" או השד יודע מה, זה כי אני לא בנאדם דיכאוני, כי אני בנאדם אנרגטי ושמח מטבעי. אוקיי. הפסקה מתודית. אני יודעת שיש פה סתירה קצת קשה לעיכול. אתם בטח אומרים לעצמכם: באמא'שלה, הבחורה דיכאונית רצח, מתבכיינת מפה ועד להודעה חדשה, אבל חיה בסרט שהיא אנרגטית ושמחה. טוב, זה חלק מהבלתי מובן בחיים. כן, רע לי. לא, לא ממש רואים את זה.

תגידו לי אתם, איפה בדיוק מסתתרת פה התקווה? מאיפה אני אמורה לשאוב אופטימיות? ממה? ולמה? הרי שום דבר טוב לא קרה לי בשלוש השנים האחרונות. לא מבחינת זוגיות, לפחות. הכל חרא. ממש ה-כ-ל חרא. קשר מחורבן אחד לא היה לי. לכוווולם מסביבי כן. לי - לא. שום התחלה, שום ניצוץ, שום כיוון אפשרי ("הוא לא חוקי וגם לא מוסרי..." ללל...), נאדה. ממש כלום. ותאמינו לי שאין לי יותר כוחות. לא רוצה לחפש בג'יי דייט ולא רוצה לחפש בצ'טים ולא רוצה להיפגש עם אף אחד ולא רוצה לצאת ואין לי כוח לעוד מפגרים חדלי אישים, שרק רוצים זיונים ואין לי כוח לילדים בני 28 שלא יודעים מהחיים שלהם והכל אצלם "סבבה" ו"זורם" ומלא שמחת חיים ואויטימיות מתפרצת. לא רוצה יותר מהם. אני רוצה מישהו בוגר ומיושב, שעבר קשיים בחיים שלו וצלח אותם ויודע שהם שם ולא מתעלם מהם ולא נבהל מהם ולא מסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, כי ראבאק, יש חצי הרבה יותר גדול ריק ומלא חרא (שששש... לא להתקטנן עכשיו על זוטות). אני רוצה מישהו שלא ישאל אותי למה אני כל כך עייפה כל הזמן, אלא יבין בעצמו ושלא יראה נדהם מהעובדה המזוויעה, שאני לא עושה ספורט, אלא יבין בעצמו שלאמא חד הורית עם שני ילדים קטנים אין זמן לזה ושלא ישאל אותי למה אני לא לוקחת קצת זמן לעצמי, מפנקת את עצמי בחופשה, אלא יבין בעצמו שזה בלתי אפשרי ושלא יגיד לי מה אפשרי ומה לא, אלא יסתום אחר כבוד את הפה ולא ינסה ללמד אותי על החיים שלי.

כן, אפשר להבין מבין השורות שקצת מאסתי בעצות של אנשים שלא צעדו מילימטר שחוק בנעליי. נכון, נמאס לי מ"יודעי דבר" על החיים שלי, נמאס מגיבובי הבולשיט של העידן החדש על "זימון הטוב", "פתיחות לאפשרויות של היקום" ושאר החרא הזה. החיים שלי בזבל כרגע וזכותי להתבאס מזה. ולא, זה לא עוזר שאומרים לי שיהיה בסדר. א', כי בכלל לא בטוח שיהיה וב', כי עכשיו רע.

אנשים מסביבי ממשיכים לחיות את החיים שלהם, לעבוד, לגדל ילדים, להתחתן, לבלות, לנסוע לחופשות, להתמודד עם קשיים והכל נראה לי כאין וכאפס. לא שאני מתיימרת להיות הכי מסכנה בעולם. אין לי ספק שיש מצבים גרועים משלי. אין לי ספק שיש קשיים גדולים ומשמעותיים משלי. מצד שני, מה לעשות? אני מוקפת בחברים ומכרים שהחיים שלהם - איך לומר - די בסבבה... הכל דבש להם, כמו שאומרים. ואני יכולה רק להתבונן מהצד ולעסוק בהשוואות ולבכות על מה שאין לי יותר, על מה שנגזל ממני. כן, נגזל. כי כשאני הייתי בת 20 היה לי הכל. היה לי חבר ולמדתי באוניברסיטה והיו לי חברים טובים והיו לי חיים ועשיתי מה שאני אוהבת והיה לי טוב. היה לי עתיד והוא היה ברור ופרוש לפניי עם שטיח אדום ורק הייתי צריכה להושיט את היד ולקטוף את פירות ההצלחה. התחתנתי וקנינו דירה יפה והכל בה היה חדש - בדיוק מה שרציתי ונסענו לחו"ל ובילינו וארחנו המון ויצאנו ומה לא. ואח"כ היתה לי תינוקת, שגם לה היה הכל וזה היה כמו לשחק בצעצוע חדש - בגדים קטנים ומיטה קטנה ועגלה קטנה והכל מושלם כזה כאילו. דגש על הכאילו. והייתי מאושרת. החיים היו ברורים ומוגדרים ומלאים בכל מה שהם אמורים להתמלא בו. ועשיתי תואר שני והמשכתי לעשות חיל גם עם הילדה וגם בעבודה ואח"כ היה לי עוד תינוק וגם שם הכל היה כל כך מושלם, שזה כואב. ואז הכל התפרק. ומאז אני לא מצליחה לבנות את זה בחזרה.

אני לא יודעת, אולי אי אפשר לבנות חיים שלמים בחזרה לבד. אולי זה חייב להיות בשניים. אולי זה פשוט קשה מדיי לבד. אולי אני לא יצור יחידני. אולי אני גם לא יצור זוגי. אולי אני פשוט לא מתאימה לחיות בזוג. אולי הנישואין שלי היו הברקה חד פעמית של היקום. אולי זה היה הצ'אנס שלי ועכשיו הוא נגמר וזהו. אין יותר. אולי אני בלתי נסבלת, אולי אני לא מתאימה, אולי אני לא יודעת ליצור קשרים, אולי משהו בי לא בסדר. אלוהים, נראה לי שאני מאבדת את זה...

אני מקנאה בכל מי שלא נפקחו לו העיניים לראות את מה שראיתי. לחלקכם זה יקרה במוקדם או במאוחר. לאחרים לעולם לא. הלוואי שהייתי נשארת בצד של אלה שלעולם לא. הלוואי ולא הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום. הלוואי והחיים שלי היו נשארים פשוטים וחביבים ומרובעים ובורגניים עד תיעוב. הכל היה אז כל כך הרבה יותר הגיוני. לפחות היתה משמעות. העולם שלי היום מורכב מכאוס, ממערבולות, מגלים, מצניחה חופשית, מקרוסלה שעושה לי כבר סחרחורת ואני רק רוצה לעצור ולרדת.

שמישהו יחזיר לי את החיים שלי, בבקשה, כי זה ממש לא מה שהבטיחו לי...

Joe