הרבה מאד זמן החזקתי בדעה ההפוכה. "יותר טוב כלום מכמעט", זאת אומרת. ליתר דיוק, מעל שנה. עוד יותר ליתר דיוק, הרבה יותר משנה. עד שנשבר לי...
את דרכי בנבכי הגירושין, או הלבד, או איך שלא תקראו לזה התחלתי דווקא די בסדר. לא יותר מדיי במתינות, אבל בסדר. כן, יצאתי די מהר עם אחרים. אפילו ממש מהר. כן, קפצתי למיטה הראשונה שמצאתי אחרי 3 שבועות בערך. מה רע? לא היה רע. היה אפילו די טוב, אם כבר מדברים על זה. וכן, השנה הראשונה שלי היתה די פרועה, עכשיו כשאני חושבת על זה. עשיתי, ניסיתי, טעמתי, בלעתי הכל ובגדול. כל מה שלא עשיתי בגיל 20, עשיתי עכשיו ונהניתי מכל רגע. עד שכבר לא.
שהרי בסופו של יום, בהיותי יצור זוגי בבסיסי, כזאת שדי מהר נמאס לה מכל החרא הזה, רציתי יותר. המנוחה והנחלה, תקראו לזה, אם תרצו. רציתי לחזור הביתה בערב ושיהיה מישהו שיעזור לי לסחוב את הקניות מהאוטו ואח"כ יכין לי כוס קפה ויביא לי אותה לסלון ואם לא איכפת לו שגם יעשה לי מסאז' ברגליים באותה הזדמנות, אבל זה כבר לא חובה. רציתי מישהו לראות איתו תוכניות מפגרות - נגיד כוכב נולד - ולזלזל ביחד, מישהו להירדם לו על הכתף, או על הרגל, או משהו שם בסביבה, מישהו ליהנות איתו יחד משורת מחץ שהרגע קראתי, אחד כזה שישאל אותי ממה אני צוחקת, כשאני אקרא לידו ספר שיצחיק אותי, שיקום לבדוק אם הילדים מכוסים כשקר ושיוכל להביא להם מים/מוצץ/שמיכי/חיבוק, כשאני כבר גמורה. נו, מישהו. לא כזה מסובך.
לא מסובך אמרתי? פחחח... "מסובך" זה האנדר סטייטמנט של המאה. חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי ועוד קצת לקינוח ולא מצאתי. יצאתי, ניסיתי, בדקתי, שודכתי, נבחרתי, הוגרלתי ולא מצאתי. כתבתי, קראתי, הגבתי, הבלגתי ולא מצאתי. סומסתי, מוסנג'רתי, אימיילתי ולא מצאתי. אז מה נשאר לנו שם?
אחת בחורה, רק מה? קצת שבורה. קצת מדוכאת. קצת לא מאמינה שזה אפשרי. קצת... אחת שויתרה.
אבל כמה זמן אפשר להמשיך ולוותר? שהרי, אני מזכירה לכם, שלאורך כל התקופה הזאת שבה "נמאס לי", שמרתי את עצמי לעצמי ולא נתתי לאף אחד לגעת. תרתי משמע. כן, כן. בדיוק מה שאתם חושבים. התנזרתי מסקס. בחירה? לא בחירה? סוג של, כמו שאומרים היום. יכולתי, כמובן, לשכב איתם. להשיג סקס זה די קל. אבל אני, הרי, החלטתי שלא עוד. שאני רוצה רק את כל החבילה. סקס זה רק עם מי שעובר את כל המשוכות שבדרך. ואיכשהו גם לא יותר מדיי התחשק לי. הצורך העז שהיה שם בהתחלה, הכמיהה למגע ולקרבה הגופנית, התשוקה, האירוטיקה, איכשהו התפוגגו מעצמן. מוות קליני זמני.
אלא שאז, לאט לאט וכמעט בלי שהרגשתי, משהו התחיל לזוז שם. בהתחלה היו אלה הצ'טים, ידידיי מימים ימימה. כן, פעם היה לי תחביב מוזר כזה. הייתי יושבת שעות על הצ'טים. אבל כבר המון זמן לא. ופתאום...שוב. ועם הצ'טים באים אלה שנכנסים לך למסנג'ר. כן, אלה שיומיים אח"כ את כבר לא זוכרת מי הם, אבל זה גם לא כזה חשוב, כי כבר מצאת את הבאים בתור. ועם האלה שבמסנג'ר באים אלה שרוצים יותר מהמסנג'ר. כלומר, לפגוש אותך. ובהתחלה אמרתי לא, כי אני? מה פתאום? אבל אז היה איזה מישהו שאיתו התכתבתי קצת יותר ומפה לשם והוא רצה ונשמע דווקא נחמד וממילא לא רוצה שום דבר רציני, אז למה לא, בעצם?
ובפגישה הוא היה ממש חמוד ומאד הצחיק אותי. מן טיפוס אופטימי ללא תקנה שכזה. ואפילו שהוא לא היה לגמריי הטעם שלי, היה לו סקס אפיל שחבל"ז ובסוף אפילו התנשקנו והיה סבבה לגמריי, כמו שאומרים הצעירים. ובדרך הביתה, מאוחר בלילה ואחרי הרבה אלכוהול, חשבתי שכן, הייתי עושה אותו. אם הוא היה מתקשר בזמן או מסמס או ממסנג'ר, הייתי עושה אותו. אבל הוא לא. לא מספיק מהר, בכל אופן. אז עברתי לבא בתור.
ולבא בתור היתה תמונה ממש מגניבה. אבל אני - תמימה שכמותי - לא טרחתי לבקש עוד אחת וככה יצא שפגשתי מישהו שהוא לגמריי (אבל ממש) לא הטעם שלי. ולגמריי (אבל ממש) לא דומה לתמונה שלו. אז מה? מה קרה? העברנו כמה שעות יחד בים ובסוף ביאסתי אותו ואמרתי לו שהוא נחמד, אבל לא. והתעצבנתי שהתבזבזו לי כמה שעות מהשבת הפנויה שלי, אבל מיד חזרתי הביתה והתקלחתי ושטפתי מעל עצמי את החול והדכדוך ונכנסתי לצ'ט.
וככה הכרתי את רן. ממש במקרה, הוא היה הראשון שהתחיל לדבר איתי באותו אחר צהריים שרבי. ובדרך כלל הראשונים הם לא כאלה מעניינים, אבל הוא היה ממש חכם, שזה מצרך נדיר במחוזותינו ומאד מצא חן בעיניי, כך שכשהוא ביקש מסנג'ר, אפילו לא טרחתי להתחמק ורק צחקתי ואמרתי לו שממילא במסנג'ר תוך 3 שניות יודעים שזה לא, כי רואים תמונה והוא אמר שנפתח ונראה מה יהיה. ופתחנו.
ורן, אנשים יקרים, נראה טוב. והדבר הראשון שהוא אמר לי זה שהוא רווק והוא בן 29 ואני צחקתי ואמרתי לו שאני יותר מבוגרת ממנו והוא אמר שלא מפריע לו ואני אמרתי, אבל מה שכן יפריע לך זה שיש לי ילדים. והוא השתתק ואמר שזה באמת מפריע לו - לפחות בכל הנוגע לקשר רציני, אבל אם מדובר במשהו קצת פחות מחייב, אז זה לא משנה. ואני, שמלכתחילה לא חיפשתי משהו יותר מדיי רציני ומחייב, עניתי שבינתיים אני לא מתלוננת ולא נעלבת והכל טוב. סבבה לגמריי.
וכמה ימים עוד התכתבנו במסנג'ר, אפילו שהוא נתן לי טלפון. סתם לא התחשק לי להתקשר. מדיי פעם עוד התלבטתי עם עצמי מה אני צריכה את זה בכלל ולמה לי ומדוע, אבל כבר נמאס וכבר רציתי והוא היה בסדר, אז מה הסיפור הגדול? וככה יצא שבערב אחד, שבו שנינו היינו די עייפים ומרוטים, נפגשנו סוף סוף על כוס בירה קרה ומסתבר שמצאנו חן האחד בעיניי השניה ולהיפך. דיברנו הרבה על עבודה ויחסים ועל החיים בכלל ולמרות גילו הצעיר אפילו היו לו דברים חכמים להגיד. וכשהערב נגמר הוא רכן ונישק אותי, אבל להפתעתי זו היתה רק נשיקה קטנה על השפתיים. והן היו בדיוק לטעמי, השפתיים שלו - לא רכות מדיי ולא קשות מדיי. שפתיים שמקרינות עוצמה, אם יש דבר כזה. ולא אמרתי כלום וקיבלתי את הנשיקה כפי שניתנה והוא אמר שישמח לפגוש אותי שוב ואני אמרתי שגם אני והלכנו.
ובלילה הוא סימס לי ולמחרת שוב והוא רוצה להיפגש וגם אני והערב זה יקרה. כן, אנשים יקרים, הערב אני עומדת לבחון מחדש את גבולות הכמעט, את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות ההיגיון. האם זו תחילתה של יזיזות נפלאה? האם זוהי סנונית ראשונה של תקופה חדשה? האם מכאן תבוא השלווה המיוחלת? ומי רצח את ארלוזרוב?
כל זאת ועוד, בפעם הבאה.
ובינתיים, היו שלום, היו טובים ומדיי פעם תרשו לעצמכם להיות גם קצת רעים. זה לא תמיד מזיק.
Joe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
