מסתדרת בחיים

נפלה החלטה. רק שתינו, בלי ילדים. יכול להיות מעניין? בטח!!!

אז אני והיא נוסעות לרודוס. 4 ימים. שמש, מים, שמים, מעט בגדים (ורצוי כמה שיותר קצרים), הרבה קרם הגנה ורק לשם השנינה המתבקשת אוסיף - אמצעי הגנה (חחח, ממש מצחיקה אני).

כבר הרבה זמן שאני רוצה את זה. אני נחנקת כאן. יותר מדיי עבודה ובית ואני כבר לא נושמת, אז יש כסף, אין כסף - החלטנו לנסוע לקצת זמן איכות של מבוגרות (אבל לא יותר מדיי), שבו אנחנו אמורות לחוות קצת מתענוגות החיים האלה. האמת היא שהיא עשצה את רוב העבודה - חיפשה בכל מיני אתרים, שלחה לי לינקים (שבקושי הספקתי לנציץ בהם...), הזמינה כרטיסים - ו-וואלה, אנחנו נוסעות. האירוע המדובר אמור להתרחש ביום שישי הקרוב ואני כולי אחוזת התרגשות. אז מה אם לפני זה אני צריכה לצלוח ימי עבודה עמוסים לעייפה, הצגה אחת עם חברים, חיפושים קדחתניים אחרי בגד ים (מצאתי חלק עליון. למישהו יש המלצות לחלק תחתון?), קצת קניות הכרחיות לנסיעה ובטח עוד כמה דברים שאין לי כוח לחשוב עליהם כי:    ז  ו      ח  ו  פ  ש  ה !!!!!!!

**** הפסקה מתודית ****

ו...חזרתי.

יודעים מה גיליתי? שאין לי, בעצם, מה להגיד. אבל כבר כתבתי, אז מה פתאום שאני אמחוק...

טוב, נו, עוד פוסט משעמם וחסר משמעות לרשימה.

Joe

אתמול הלכתי עם הילדים לאזכרה של אבא של הבעל שלי לשעבר. אני, הוא, הילדים וכל המשפחה שלו. מוזר משהו. טוב, האמת שבהיותנו גרושים די מיודדים זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כבר היו דברים מעולם. עמדנו כולנו ליד הקבר הקצת מוזנח, שהבת שלי טרחה להכריז לגביו ולגבי השוכן בתוכו: "איזה מסכן, הוא מתקלח רק פעם בשנה!" והיו כמה קטעי קריאה (מוזר שאחרי כל כך הרבה שנים פתאום משהו שאחת האחייניות הקריאה ריגש אותי...).

ואח"כ הלכנו כולנו לבית של אמא שלו לארוחת ערב. כן, מוזר ככל שזה נשמע, אבל מכיוון אצל ההורים שלי לא היתה ארוחה, אז באתי איתו ועם הילדים לבית של אמא שלו. אפילו ישבנו אחד ליד השני בשולחן, שזה דווקא משהו שאנחנו נוהגים להימנע ממנו בדרך כלל. הוא העביר לי מכל טוב (פעם הוא היה דואג רק לעצמו) ואכלנו וקשקשנו והיה נחמד. כל כך, כל כך נחמד. סיפרתי לו על כל הבעיות המיבניות שהיו לי בבית, כולל האחרונה ומפחידה מכולן - נזילה בין המקלחת לחדר הילדים, שהרטיבה את הקיר ואני נוהגת להתעלם ממנה באלגנטיות, כי אין לי מושג מה לעשות עם זה ואני מתה מפחד שיצטרכו לשבור לי את הקיר וכו', והוא ישר אמר שגם לו היתה כזאת ושזה לא כזה נורא ושהוא ידבר עם חבר שלו ויבקש ממנו לבוא לבדוק אם הוא יכול לתקן לי. ופתאום היתה התחושה הזאת שאני לא לבד בעולם, שיש מישהו שדואג, שחושב יחד איתי, שיעזור לי למצוא פיתרון ואולי אפילו זה לא יעלה לי כל כך הרבה כסף. יש לכם מושג כמה זה טוב להרגיש ככה? יש לכם? כנראה שלא, כי אני לא חושבת שחוויתם את החוויה ההפוכה, ילדים רכים בשנים ובלתי מפוכחים שכמותכם (ושלא תבינו אותי לא נכון, טוב שכך).

כשהלכנו כולנו זה היה קצת מוזר: אני נכנסתי לאוטו שלי והוא והילדים לאוטו שלו ופתאום זה היה נראה לא מתאים, כאילו שכולנו היינו אמורים להיכנס לאוטו אחד ולנסוע יחד הביתה. האמת היא שאני כבר לא זוכרת איך זה היה לגור יחד, לקלח את הילדים יחד, להשכיב יחד לישון, לשבת יחד מול הטלויזיה בסלון אחרי שהם נרדמו. אני באמת לא זוכרת. כאילו קטע שלם מהחיים נחמק לי מהזיכרון. אני יודעת שזה היה, אבל לא מצליחה לייצר זיכרון, הרגשה, מהות של הוויה שהיתה ואיננה. פתאום יכולתי להבין את הקושי של הילדים בכל פעם שהם עוברים מאמא לאבא וחוזר חלילה, פתאום היה לי ריק לחזור הביתה לבדי, לשקט ולשלווה שאני בדרך כלל כל כך אוהבת, פתאום נזכרתי בעוד המון דברים שרציתי לספר לו, שהיינו צריכים לדבר עליהם, שאיכשהו לא להספקנו.

אספתי את הכלבה מההורים שלי ונסענו יחד הביתה, רק אני והיא. ליטפתי אותה והיא ליקקה אותי ואמרתי לה שהיא כלבה נפלאה ושאני אוהבת אותה, שזה רק אני והיא ושנתפנק ביחד. כשהגענו הביתה היא באה לישון איתי על הספה וחיבקתי אותה וגירדתי לה בצוואר, כמו שהיא אוהבת. וכך ישבנו לנו, אני והכלבה, מול הטלויזיה וראינו סרט.

אני חושבת שבעוד שנתיים אני אעשה ילד. אני רוצה עוד ילד. ואם לא יהיה לי בן זוג עד אז, נראה לי שאני ארצה ילד לבד. אני חושבת שאם גם לאקס שלי לא תהיה בת זוג, אני אציע לו שנעשה ילד ביחד. ילד שיהיה אח אמיתי לשני הילדים שכבר יש לנו. ילד שבא מאותה אמא ומאותו אבא. נכון, לא בהפרש שהייתי בוחרת, אם עוד היינו ביחד, אבל בהפרש שהוא הגיוני, כשאת מגדלת שלושה ילדים לבד ועוד עובדת במשרה מלאה. הגיוני, אמרתי? אין הרבה היגיון בחיים שלי כבר הרבה מאד זמן...

Joe

למי שלא מעדכנת את הבלוג שלה שנתיים. כן, כן. מוגבל ככל שזה יישמע, שכחתי איך נכנסים. לקח לי איזה 5 דקות להבין על מה ללחוץ כדי להיכנס לכאן ולעדכן רשומה. תמחקו ת'חיוכים חבר'ה, כי זה בכ-לל לא מצחיק. מיד! או שאני שולחת אתכם לחדר לעונש! (אה, סליחה, זה שייך לתחום אחר בחיי...).

אז מה היה לנו שם? טוב, היו לי המוני הרהורים והרהורונים שרציתי לכתוב פה. כל פעם על איזה נושא אחר. שום דבר מזה לא יצא בסופו של דבר אל הפועל - עיניכם הרואות. מישהו עוד בכלל קורא פה? הלו? יש חיים אחרי המוות הקליני-למחצה שלי?

טוב, anyway, עברו הרבה מים בירקון וכרגיל אני ממשיכה בחיבוטי הנפש האין-סופיים שלי, בעיקר לגבי משמעות קיומי והחיפוש הבלתי נלאה אחר משהו שימלא את הקיום הזה במשמעות - להלן "זוגיות. ואז? אז אני הולכת לפסיכו שלי ושואלת אותה: למה? מה, אין לי חיים בלי זה? מה, אין שום דבר אחר שימלא? לא יכול להיות... ובכל זאת, לקום כל יום, לארגן שני ילדים, לעבוד קשה, לחזור, להיות עם שני הילדים, להשכיב לישון, להתמוטט מרוב עייפות וחוזר חלילה זה לא בדיוק מה שדימיינתי לי. לא, לא. חייב להיות משהו מעבר.

אז חשבתם שזה יזרוק אותי לעולם רוחני שכולו טוב? אז אולי, היו הרהורים, אני מודה. אבל לא. זה לא ממש אני. אני נשארת צמודה למציאות - משמימה ככל שתהיה - וממשיכה לקטר על מר גורלי. בסך הכל, החיים לא רעים. הם רק היו יכולים להיות הרבה יותר טובים. אני בטוחה בזה. והאכזבות... האכזבות האלה מכל עבר, כל מה שאני רוצה ואין לי, כל מה שאני רוצה ולא יכולה, כל מה שאני רוצה ולאחרים יש, ממלאים אותי בעצב לפעמים. ואז אני קצת שוקעת. כן, יש ימי דיכאון. רגעי דיכאון. זה יכול להיות על כלום. סתם לשים את הקטן בגן בשישי בבוקר ולראות הורים אחרים שבאים בזוגות ואח"כ לפגוש את הזוגות האלה בסופר ובכניסה לבניין (היא פותחת את הדלת, הוא סוחב את הקניות). לי אין. אני עושה הכל לבד. וואלה, אפילו (כמעט) תיקנתי לבד סתימה. פירקתי את כל הצנרת וכל החרא הזה. (בסוף לא הלך, קראתי לאבא).

טוב, מה אני מקטרת? יש גם דברים טובים. בעבודה, למשל, למרות שהמצב קשה והכל, אנחנו עם הפנים קדימה. אני מרגישה שאני מזיזה דברים. א-פרופו רוחניות: חברה שלי פתחה לי כרטיס באיזה אתר אסטרולוגי. רציתי לקרוא על אהבה, אבל הכל שם אמר: קריירה וקריירה. טוב, אולי רק לזה אני טובה. לפחות שם יש תוצאות ביחס די ישר להשקעה.

טוב, אני מתחילה להיות לא בפוקוס (מנפלאות הבריחה מהמציאות). אז אני אסיים. כל כך הרבה כוונות טובות וגם פה לא יוצא לי משהו...

היו שלום בינתיים,

Joe