מסתדרת בחיים

יום הולדת / ברי סחרוף

היום יום הולדת
תראי יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם
לגעת במשהו קצת מושלם
כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע
תקוע עמוק בתוך הגרון

נכון את יודעת
כל כך משגעת
לפני שאת בורחת

בואי בלי פחד
קחי אותי ככה

היום יום הולדת
חשבתי כמעט על כל הפרטים
הזמנתי לך חדר
שמיים כחולים עם כוכבים

מכירים את הימים האלה שבהם פשוט ברור לכם שהיה עדיף להידרס על ידי משאית, או אפילו רצוי רכבת דוהרת שעוברת עליך בזיגזגים? אז זהו, שהיו לי כמה ימים כאלה...

זה התחיל בזה שהאקס נסע לו לשבוע לארה"ב הרחוקה. כבר לא התחלה מרנינה, כי זה אומר ששוב לא יהיה לי אוויר לאיזה שבוע. ושלא תחשבו שקודם היה לי אוויר, לא ולא. שלושה שבועות אחורה הוא היה במילואים לשבוע, כך שרק אני הייתי עם הילדים. אח"כ הוא חזר ממילואים לסופ"ש שבו אני הייתי עם הילדים בשישי והוא בשבת. אמ-מה? בשבת היה אירוע לכל ילדי הכיתה של הבת שלי ומאחר ואני בוועד ומאחר וזו הבת שלי וזה אירוע, אז גם אני הייתי שם. ככה הלכה חצי שבת. החצי השני הלך על ניקיון הבית, כי העוזרת שלי התבלבלה בימים ולא הגיעה. הלך עוד חצי יום. נשארו שעתיים "לנוח". ואז בשבוע שלאחר מכן הוא היה חולה, כך ששוב לא נשאר לי זמן לעצמי. הילדים לא ישנו אצלו באותו שבוע. והשבוע, כאמור, הנסיעה לארה"ב ואני כבר עם הלשון בחוץ. גם לא ממש עוזר שבעבודה יש לחץ ועצבים ומיתון וכל החרא הזה.

אוקיי. אז יום ראשון בבוקר ואני מבינה שאני בבעיה כי הקטן שלשל כל הסופ"ש, כך שאין מצב לשים אותו בגן. טוב, נו, כאשר אבדנו אבדנו ואני מתכננת בלית ברירה לקחת אותו איתי לעבודה. למזלי (וזו, כנראה, היתה טיפת המזל היחידה שהיתה לי לעשור הנוכחי) אמא שלי התנדבה לשמור עליו במקומי. סוג של הצלה. בערב אספתי את הילדים מהאקס, קיבלתי ממנו את רכב החברה שלו והוראות נהיגה ונסענו הביתה. רכב החברה התברר כחדש, אך מעצבן ביותר. גיר רובוטי קוראים לזה. עצה ידידותית - אל תנסו את זה בבית. וגם התבלבלה לי כל הזמן ההפעלה של האזעקה. חרא, בקיצור. לא נורא. לפחות יש רכב על חשבון הברון. ואז הגעתי הביתה, רק כדי לגלות שמפתחות הבית נשארו עם כל הצרור שלי אצל אחי, שלקח את הרכב שלי בינתיים. קורה.

שני בבוקר ואני לוקחת את הילד לגן. נגיד שעבר השלשול. על החיים ועל המוות. אני שמה אותו בגן ועוזבת אותו צועק "אמא אמא". בדיוק ברגע שבו אני יורדת למחלף הפקוק הגננת מתקשרת אליי ומבקשת שאחזור, כי הוא משתולל וצורח ובועט והם לא מצליחים להרגיע אותו. תודה רבה, עכשיו את אומרת לי? עכשיו אני צריכה לעמוד את כל הפקק הארור הזה כדי להסתובב. וחוצמזה, תתמודדו! בשביל זה אני משלמת לכם כל כך הרבה כסף כל חודש! כך או כך, חצי שעה מהבוקר שלי הלכה. אני מתקשרת לדחות את הפגישה. חוזרת, אוספת את העולל ונוסעת איתו לפגישה ומשם לעבודה. כמובן שהיום עובר בחוסר תכלית, כי לכי תעבדי עם ילד בן 3.5 שדורש תשומת לב מתמדת. לא נורא. יורדים לאכול במסעדה למטה. איך שאני מתיישבת לנשנש ממנת הבשר שכרגע הונחה לפניי הקטן מכריז: "כואבת לי הבטן" (תרגום חופשי: אני צריך קקי). עכשיו? כאילו, עכשיו??!! כן, עכשיו. אני עוזבת את האוכל והולכת להביא חיתול מהקומה החמישית. יורדת חזרה למטה, שמה חיתול, חוזרת לאכול. הוא כבר סיים בינתיים לאכול ועכשיו רוצה לללכת לשחק. לא נורא. נאכל בקבר.

מגיעים הביתה. הוא, כמובן, נרדם באוטו והשלים שעות שינה. אוספים את הילדה. היא עוד לא הכינה שיעורים. עוברים בבית והיא מתיישבת על השיעורים. בינתיים אני מנסה להשיג לה חברה להיפגש איתה אחה"צ ובמקביל לתאם גם לקטן מפגש עם חבר. משימה בלתי אפשרית בעליל. כולם בחוגים וגם בין לבין נכנסים טלפונים שמשבשים לי את הרצף והיא גם רוצה שאני אסתכל על השיעורים והוא סתם רוצה תשומת לב ואני מתפרקת לאיטי. לא נורא. רבע לחמש. לה אין חברות. בעוד 15 דקות מתחילה שעת סיפור שהוא רוצה ללכת אליה עם חבר. היא מחליטה: אני רוצה לסבתא. יאללה, נוסעים לסבתא. מורידה אותה וטסה איתו לספרייה העירונית. חמש ועשרה. הגברת הנחמדה בכניסה לספרייה שואלת אם אנחנו רוצים לקנות כרטיסים לרבע לשש. לא, אנחנו רוצים לחמש. לחמש כבר אי אפשר להיכנס. אבל למה? איך? מה? מו? מי? החבר שלו שם והוא כל כך רוצה ו... אין עם מי לדבר. הקטן פורץ בבכי קורע לב ואני מציעה לו לחזור לשם ולהרוג אותה. הוא מיד מצטייד בחרב ובמגן ומוכן למשימה בשיא הרצינות. אני כובשת חיוך ומסבירה שכרגע זה לא יסתייע, אולי בפעם אחרת נוכל לממש. שוב בכי קורע לב. הוא כל כך רצה להרוג אותה... אני שולחת SMS לחברה שלי שיושבת ושומעת שעת סיפור שלא מכניסים אותנו ואולי היא תגאל אותי וניפגש אח"כ? היא לא עונה... הטלפון בטח כבוי. חברה אחרת בדיוק מצלצלת וגואלת אותי. נוסעים אליה. סבבה. בדרך אני מקבלת SMS שאחרי שעת סיפור כבר יהיה מאוחר מדיי. לא נורא, לפחות יש תעסוקה חלופית. שעתיים של רגיעה אצל החברה ההיא. קפה, יותר מדיי עוגה ושיחה נעימה על שופינג. אני מקטרת ללא הרף על חוסר התפקוד של הגן של הקטן ואיך הם לא מתמודדים.

שבע וחצי. נוסעים לאסוף את הגדולה מאמא שלי. מסתבר שהיא פתאום נזכרה שהיא בכלל לא עשתה שיעורים. אז מה עשית כשהיינו בבית? לא הספקתי... נו, אין מה לעשות, תעשי אותם כשנחזור הביתה, בשמונה בערב. גם לאמא שלי אני מספרת על מחדלי הגן. אני אוספת את הזאטוטים ואז הקטן נזכר לבכות על זה שהוא בכלל רצה להתרחץ אצל סבתא. אין מצב, אנחנו הולכים הביתה, אמא ממוטטת. בכי. מגיעים הביתה. מקלחת. שיעורים. טוב, רק חצי, כי היא כבר עייפה ואני כבר מתה. שני סיפורים ולישון. הריב הקבוע על איזו מוזיקה נשמע. לאמא אין כוח והיא מכבה את הטייפ. אם יש מריבות, אין מוזיקה. חלאס.

טלפון מהחברה ההיא משעת הסיפור. היא רוצה לדעת מה קרה. אני מספרת גם לה על הגן ומחדליו. גם היא חושבת שהם ממש לא בסדר. היא אומרת שאני חייבת לדבר עם הגננת. אין לי כוח, כי זה יימשך כל הלילה ויעצבן אותי. בכל זאת אני מתקשרת לגננת ושוטחת את טענותיי. אני מקבלת הרצאה שלמה על אנטרופוסופיה ועל זה שהילד שלי במצוקה וצריך טיפול. טוב, זו לא ממש התמונה ובלי להיכנס לפרטים, אני לא ממש מסכימה איתה. בשיא המתח השיחה נקטעת. אני מתקשרת, מתקשרת ואין עונה. טוב, ננצל את ההפסקה לפיפי. אני הולכת לשירותים ובאופן שכנראה לא היה אמור להפתיע אותי מגלה שהרצפה מוצפת מים. מה זה? למה זה? אני מורידה את המים לבדוק מאיפה מגיע השיטפון ואז הרצפה מוצפת בעוד יותר מים. כמה מפתיע... הצינור מאחור התפרק ממקומו. איזה כיף. אני עם שלושה סמרטוטים ושתי מגבות, מדשדשת במי ביוב כשהטלפון מצלצל. הגננת סוף סוף חיברה את המטען והיא רוצה להמשיך בשיחה. אני מתנצלת על קולות הסחיטה ברקע ומדברת איתה תוך כדי ניקיון השירותים. אחרי ויכוח אין סופי אנחנו מסכימות שלא להסכים, אבל ללכת בדרך שלי. זה בכל זאת הילד שלי. נגמר איכשהו בטוב.

אני חוזרת לשירותים המוצפים, מנסה לחבר את הצינור הארור, מנסה להבין את הבעיה. אני בחורה עם חוש טכני די מפותח ומוסגלת לפתור את רוב הבעיות בעצמי, אבל אינסטלטור אני לא. אני חוששת שהגומי שם קרוע לגמריי ואין סיכוי שזה יתחבר שוב. חרא. רק לפני שנה עשיתי את השיפוץ בדירה וכבר קרה שמת לי החשמל ועכשיו השירותים ועדיין לא התקינו לי טיימר לדוד (למרות שהקבלן הבטיח שהנה-הנה בוא כבר מגיע...). סוחטת עוד חמש מגבות-בריח-פיפי, שוטפת רצפה, מכניסה מכונה למייבש ותוהה אם יש לי כוח לעוד מכונת כביסה. מחליטה שלא. נלבש את מה שיש, יש גבול.

מחר אינסטלטור. שוב הילדים יבכו שאין להם חברים. מחר יום חדש בגן. האם הילד יחזיק מעמד או ששוב יזעיקו אותי באמצע יום עבודה? מחר אני קולטת עובדת חדשה. היא בכלל תגיע? ואם כן, יש לי כוח אליה? מחר בערב חברות אמורות לבוא אליי. יש לי כוח לזה? אם תשאלו אותי, אני כבר די קרובה להתמוטטות עצבים.

ניסיתי לחשוב מה יכול להיחשב לחצי הכוס המלאה בסיפור הזה. אמנם זה דרש מאמץ מנטלי מסויים, אבל בסוף הגעתי לתשובה שמניחה את הדעת: לפחות אני לא במחזור. אם הייתי במחזור ולא היו שירותים, זה בכלל היה סבבה. כמה חשוב להיות אופטימיים לפעמים.

Joe

נ.ב.

שכחתי להזכיר שבמהלך שבוע הרפאים הזה גם הסלולרי שלי מת וסלקום הזונות בני- זונות לא מוכנים לתקן לי אותו בחינם, למרות שהם אלה שנתנו לי מלכתחילה מכשיר מקולקל.

תוספת של כמה דקות אחרי

אני רוצה ללכת לישון. ראבק, כבר חצות ומחר יהיה מי שידאג להעיר אותי מוקדם. סביר להניח לפני 6 בבוקר. אז מה העניין? למה אני לא מצליחה אפילו לחשוב על המיטה? בסופו של דבר, אנשים, it all comes down to the fact שאני לא מסוגלת להיות עכשיו לבד, עם עצמי, בחושך, במיטה. חיבוק, זה מה שאני צריכה. מישהו שיהיה שם איתי וירגיע ויגיד שיהיה בסדר ושזה לא הכל עליי. אבל אין. אולי בסוף זה יסתדר - כי תמיד זה מסתדר בסוף - אבל זה אני ועצמי עם מה שזה לא יהיה. וזו הרגשה ממש ממש ממש רעה. אני שונאת את הלבד הזה. ומה שיותר נורא, זה שאני כבר לא יכולה לדמיין ביחד שיעשה לי טוב. בכל זאת, אין ברירה ואני הולכת לישון.

לילה טוב

טוב, דבר ראשון בואו נפתור את התעלומה, ככה רק כדי שלא תישארו במתח - הוא מת. מי רצח אותו, אתם שואלים? או! טוב ששאלתם.

ובכן, המוזה לא ממש שורה עליי בימים האחרונים. ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב? יש מצב. טוב לי? לא חושבת שבמיוחד. מצד שני, גם לא רע במיוחד, שזה די טוב, לא?

אז הימים האחרונים עוברים די בשגרתיות. אני חושבת שמשימת החיים הכי מהותית שלי כרגע (אם מוציאים מהכלל הישרדות בסיסית, תוך כדי משרה מלאה וטיפול בשני הזאטוטים), היא למצוא לעצמי בן זוג. וזו - כפי שכולנו יודעים - לא משימה פשוטה כלל וכלל. ראשית, יש אצלי פער די גדול בין הרצון לביצוע. כלומר, רוצה - מאד, לעומת זאת - עושה עם זה משהו - לא ממש. כן, אני יכולה לקום בבוקר ולהרגיש שממש ממש ממש מתחשק לי ולהבטיח לעצמי שבערב אני יושבת על אתר ההיכרויות הדפוק הזה ואז בערב, בטוויסט מטורף של העלילה הסבוכה, למצוא את עצמי מרוחה עם סיגריה מול הטלויזיה, שבמקרה הרע משדרת את היפה והחנון ובמקרה העוד יותר רע, משהו ברמה אפילו נמוכה יותר מזה (יש דבר כזה? המממ... תנו לי רגע לשלוף... אה, כן! מפרץ האהבה, אני חוששת).

מצד שני, ייתכן ויש אור בקצה המנהרה. שתי חברות שלי התנדבו להכיר לי מישהו, שזה כבר נשמע הרבה יותר טוב מהיכרויות באתר. לא שזה מבטיח משהו, אבל לפחות זה מרגיש קצת אחרת.

ובכלל, תגידו לי, למה אני מתעסקת בזה כל כך הרבה? טוב, נו, אני יכולה להעמיד פנים שאני לא, אבל זה לא יהיה ממש נכון... יאללה, כבר ממש נמאס לי להיות לבד. כאילו שנתיים וחצי ואני עוד אפילו לא רואה אלומת אור בקצה הפנס. די, אני מוכנה, אני בשלה, עברתי הכל, התגברתי, הבנתי, למדתי, גדלתי, צמחתי, התבגרתי, השתפשפתי, התנסתי, ראיתי, מיציתי. די. עכשיו תורי.

יש לי חברה שרק נכנסה לכל העניינים האלה של היכרויות. בפחות משבועיים, ככה נדמה לי, היא כבר הספיקה לצאת עם 5 אנשים שונים. עד כה כולם היו די נפילות, אבל לפחות היא יוצאת. טוב, אולי זו לא חוכמה. בהתחלה גם אני יצאתי הרבה וגם לא ממש סיננתי. למשל, לא עשיתי הבחנות מדוקדקות בין רווקים לגרושים. עם הניסיון בא התיאבון והבנתי שחבל"ז לי על הזמן עם הרווקים. מתישהו החלטתי שזה רק גרושים - ואף יותר מכך - רק גרושים פלוס ומאז אין יותר מדיי סטיות. מצד שני, ברור שזה מצמצם מאד את המגוון ומה גם שגרושים הם די מתסובכים. יש איזה גאפ ממש מזערי בין התקופה ה"פרועה" שלהם (דהיינו, יוצאים עם כל מה שזז ומזיינים גם את מה שלא) לבין שבריר השנייה שבו הם מחליטים "להתיישב" (דהיינו, שיט! אני עוד מעט בן 45 וכדאי שאני כבר אתפוס מישהי, אחרת הלך עליי עם הקטטר והחיתולים) ואת חייבת לתפוס אותם על חם (דהיינו, את הולכת לסבול איזה 20-30 דפוקים שלא באמת מחפשים קשר, רק כדי לצאת עם אחד שאולי, ככה בלי כוונה, ממש במקרה ושלא יגידו שהוא אמר לך את זה בקול רם, כן).

אז מה נשאר לנו שם? לא הרבה... אחת בחורה, די מרוטה לעת ערב, שרוצה שיעשו לה נעים בגב וידגדגו לה מדיי פעם את כפות הרגליים. והיא מבטיחה לעשות פדיקור.

Joe

ראשית, חשוב לי לומר שהכותרת שבחרתי נכונה רק בדיעבד, כי לא זו היתה הכוונה מלכתחילה. אבל, מכיון שהמשפט האחרון נקרא, מן הסתם, סתום לחלוטין לכולכם, הרי שלא נותר לי אלא להתחיל - כמתחייב - מבראשית.

סיפור שהיה כך היה: לפני כשבועיים ישבנו לנו כמה חברים + ילדים בסוכה וסעדנו ליבנו בכל טוב מטבחינו. מפה לשם, עלתה הצעה (שהשמועות מספרות שאני הצעתי, אבל אני לא מתחייבת) לנסוע לטיול משותף + לינה בחאן. כמה נפלא. (בנקודה זו בסיפורינו, יזהו וודאי ההורים מביניכם את "איילת מטיילת", אבל זה רק, ככה, בשוליים). בקיצור, הוחלט. נוסעים. נקבע תאריך יעד.

בערבו של אותו היום בישרתי לשני ילדיי על הנסיעה המיוחלת, שהתקבלה בצהלות שמחה. אלא שמהר מאד התחיל הקטן לבחון את הדברים לעומקם: "אמא, אז מי ייקח אותי ביום שישי?". ואני: "אני אקח אותך". והוא: "אבל אני רוצה שאבא ייקח אותי!". ואני: "אבל אנחנו נוסעים לטיול עם החברים, אז אבא ייקח אותך ביום אחר". והוא: "לא רוצה! (מתבכיין) אני רוצה שאבא ייקח אותי!". ואני: "אבל...(כנ"ל)". והוא: "אז שאבא גם יבוא!". ואני: מהססת, מהרהרת בהצעה. והילדה פתאום מצטרפת: "כן! אמא, נו, פליז, שאבא גם יבוא!".

ואני חושבת לעצמי: בעצם, למה לא? הרי אני והאקס ביחסים מאד טובים ומה כבר יכול להיות? כאילו, זו לא הפעם הראשונה שבילינו יחד מאז הגירושין, היינו יחד כבר בשתי חתונות והיה סבבה, והילדים כל כך רוצים, ויהיו שם עוד מלא חברים שלי וממילא כולם ישנים יחד באותו אוהל, אז לא חייבים להיות כל הזמן יחד, ו... אבל... נו, בחייך, השתגעת?! לנסוע לחופשה עם האקס?! מה את מנסה להוכיח, מה? שיש לכם כאלה גירושין מושלמים? (וברקע הילדים: נו, אמא, נו, אמא, נו, אמא!!!). ואני עונה בחוסר אמונה מוחלט: "אני לא יודעת, אבא בטח ממילא לא יוכל לבוא, הוא בטח עסוק ו...".

זהו. נפלה ההחלטה. הם רוצים שאבא יבוא. נדלקו על הרעיון של עצמם. ובעצם, למה לא? באמת, למה לא? נשאל את הרב.

אני מדווחת לאקס בלייב (באנגלית) מה עומד ליפול עליו והטלפון עובר לידי הקטנים. הם משדלים, משכנעים, מבקשים, מתחננים. הוא אומר שנחשוב על זה ונראה.

שבוע עובר. כולנו, איכשהו, שוכחים מהעניין. אלא שסוף השבוע מגיע וצריך להתחיל לתאם סידורי לינה ואני מתקשרת לתאם איתו ולהזכיר לו שאני והילדים נוסעים בשישי הקרוב ואז, רק בשביל הנימוס, אני שוב שואלת אם הוא רוצה לבוא איתנו. ואז נופלת הפצצה, כי הוא אומר: "כן, למה לא, בכיף".

אוקיי. עכשיו אני כבר צריכה לנשום עמוק. האמת? לא חשבתי שהוא ירצה. כאילו... המרחק בין מה שדימיינתי לבין המציאות נראה לי פתאום מפחיד. אני מתקשרת מהר לחברה ומספרת לה. היא אומרת שאם אני בסדר עם זה, אז זה דווקא נשמע לה מקסים וזה באמת יכול להיות ממש כיף לילדים ומודל מצוין ליחסים טובים על אף הגירושין וכו' והיא רק מזכירה לי לדבר איתם ולתאם ציפיות ולהסביר שאמא ואבא לא חוזרים לחיות יחד וכל זה. אני אומרת שכמובן ואני אעשה זאת ושבסך הכל אני די בסדר עם זה, רק ש... זה כל כך מוזר ובעצם אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. כל שאר החברים - שאני מתקשרת "להזהיר" מראש - מסכימים גם הם שזה דווקא ממש יפה ושאנחנו אכן מודל לגירושין מושלמים. ורק אני לא לגמריי שלמה עם ההחלטה, אבל כבר מאוחר מדיי, כי היא נפלה.

בימים שלפני הטיול אני דווקא מוצאת את השקט ומתחילה לחבב את הרעיון. כי למה לא, בעצם? אחרי הכל, אנחנו מסתדרים מצוין והיחסים טובים והילדים בשמיים ונהיה כמו one big happy family שוב. כמה נפלא.

הסאגה התחילה בשישי בצהריים. האקס בא אליי לעזור לי לסחוב את התיקים לאוטו ולאסוף את הילדים. כבר כאן התגלעו חילוקי הדעות הראשונים, כי הדבר הראשון שהיה לו להגיד כשהוא נכנס אליי הביתה היה שמה פתאום ארזתי כל כך הרבה דברים וזה ממש מיותר והתחיל להתווכח איתי על כל דבר. אחר כך, כשבאנו לאסוף את הגדולה מביה"ס הוא עמד לחכות לה במקום ה"לא נכון" וסירב להתרועע עם ההורים האחרים. אח"כ, בגן של הקטן, הוא שלף אותו באמצע קבלת השבת והשאיר אותי לשיר לבד במעגל של ילדים בני שלוש. אח"כ הוא היה קצר רוח לנוכח זמני ההתארגנות של שאר הנוסעים. אח"כ... טוב, נו, הבנתם את התמונה, לא? ככה בערך זה המשיך לאורך הטיול כולו.

כן, אנשים. קיבלתי תמונה מדוייקת של ה - one big happy family שכל כך רציתי. תמונה מדוייקת של מה היה קורה אילו היינו עדיין חיים יחד. ככה ב-ד-י-ו-ק היה נראה טיול משפחתי שלנו: עמידה בלוחות זמנים,תלונות וחלוקת ציונים לכל מי ומה שקורה מסביב. הטיול הזה - שהיו מי שיכלו לפרש אותו כניסיון לבחון מחדש את יחסינו, כבדיקה של האם היינו רוצים לחזור להיות יחד, או כל דבר מסוג זה (וכל זה לא אני) - חזר והזכיר לי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות ב-ד-י-ו-ק את הדברים שכל כך הפריעו לי בביחד שלנו, את כל הדברים הקטנים והכל כך מעצבנים, שאתה איכשהו מוכן לספוג כשאתה בזוג, אבל אין לך טיפת סבלנות אליהם כשאתה כבר לבד ורגיל אחרת. הטיול הזה אישר לי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, שיותר טוב כלום מכמעט, שעדיף לי לבד מאשר יחד, כי למרות כל הקשיים והבדידות והעצב, יותר טוב לי ככה. לבד פשוט הייתי נהנית הרבה יותר.

ואתם יודעים מה היה הגילוי הכי עצוב? לנוכח נופיו עוצרי הנשימה של המדבר, בחנתי את ארבעתנו יושבים ברכב - משפחה קטנה ומאושרת למראית עין. ופתאום זה היכה בי. הסתכלתי עליו וראיתי שטוב לו איתנו, שככה הוא נראה די מאושר וחשבתי שאולי זה יעלה בו מחשבות על חזרה ליחד. וכל כך קיוויתי שלא, כי יהיה לי ממש ממש ממש קשה להגיד לו שלא, לפגוע בו. וידעתי שגם אם היינו עכשיו יחד ולמרות שהייתי מרגישה את מה שהרגשתי לאורך כל הטיול הזה - שלא נעים לי איתו, שהוא מלחיץ אותי ומעצבן אותי, שהוא נוקשה מדיי ותכליתי מדיי ולא מספיק גמיש ומקובע מדיי והפרצופים שלו מעצבנים אותי והדרך שבה הוא מנסח דברים וכל מה שיש לו כל הזמן להגיד על כולם וחוסר היכולת שלו להיות מספיק רגיש אליי ואל הילדים לפעמים (וכן הלאה) - אז למרות כל זה, לא הייתי מסוגלת להגיד לו שאני רוצה להיפרד, לא הייתי מסוגלת לפגוע בו ככה. הייתי נשארת, למרות הכל. והוא? הוא עזב אותי לפני שנתיים וחצי עם ילדה בת ארבע וילד בן תשעה חודשים. למה? כי היה לו קשה, כי לא היה לו טוב, כי היתה לו מישהי אחרת.

ואני? אני שוב למדתי בדרך הכואבת, כי כנראה שזו הדרך היחידה ללמוד משהו בחיים האלה.

Joe

נ.ב.

אני חייבת לכם את המשך הדייט עם ההוא - אז נפגשנו עוד פעם אחת ולא היה מוצלח. אפילו יותר שתיקות מביכות מאשר בדייט הראשון וחוסר התאמה בסיסי ביותר. אני חושבת ששנינו הבנו שזה "לא", כי אף אחד אפילו לא טרח להתקשר. נו, עד העונג הבא.