מסתדרת בחיים

קר לי. קר לי ואני יושבת מול המחשב, עטופה בצעיף וגרובה בגרביים עבים ומחממים כאלה, שיוצאים מהם המון חוטים, אבל מהביפנוכו, ככה שרק מרגישים, אבל לא רואים. מטאפורה, אתם אומרים? לא בהכרח... עוד שנייה התה יהיה מוכן ואז זה יהיה מושלם. אה, וגם קרמבו.

אוקיי, התה מוכן ועכשיו - לביזנס. מין יום מוזר שכזה, שהתחיל בפגישה אצל הפסיכולוגית שלי והמשיך בעומס מטורף בעבודה. ידעתי שאסור היה לי להיות חולה אתמול. זו טעות שלא תיסלח אצלנו. את מפסידה יום אחד וכבר - סדום ועמורה. למעלה מחצי יום הלך על הלאסוף את השברים ובסוף אבא שלי (שהוא גם הבוס שלי) שטף אותי. נו, מילא. אני כבר רגילה.

לפניי כמה דקות התקשר פתאום הנשוי ההוא. זוכרים? דיברתי איתו לפני איזה שבועיים באיזה צ'ט ובטימטום קיצוני מצידי התפתתי לתת לו את הטלפון שלי וקצת אח"כ הבנתי שזו היתה טעות (כמו, שכמובן, ידעתי מראש), אבל כבר היה מאוחר מדיי. any way, אמרתי לו שאין יחסינו לאן והוא עוד ניסה עליי את אסטרטגיית השיווק הבזויה בנוסח: "ברור שיש לך בעיה עם זה שאני נשוי, אבל לא צריכה להיות לך שום בעיה עם סתם ידידות אפלטונית" ועכשיו לכי תסבירי לו שאין לי שום עניין ו/או צורך בידידים אפלטוניים, כי יש לי מספיק חברות ובכלל אנ'לא נוהגת לפתח חברויות נפש עם אנשים שכל השיחה איתם הסתכמה בכמה משפטים שהחלפנו בצ'ט. בחיי שיש לי קצת יותר חיים (ואינטיליגנציה רגשית) מזה. נשבעת. פ'כל מקרה, נפרדנו כלא-ידידים.

היום הילדים לא איתי, אבל אף אחת מהחברות שלי גם לא איתי וזה די משעמם. מכירים את זה שממש מתחשק לכם לעשות משהו, אבל אין לכם עם מי? שונאת את זה. אז לקחתי את הכלבה שלי ופינקתי את עצמי (ולצערה הרב לא אותה) בכריך אמריקאי חם ומשובח מקפה-נטו. ככה אני, אין לי אלוהים, הראתי להם מה זה. אח"כ חזרתי הביתה וקראתי קצת בבלוגים. מין תחביב מוזר שכזה.

טוב, טוב, בסדר, אני לא מתחמקת...סתם מושכת זמן. טוב, אז ככה: מה שבעצם רציתי לספר לכם זה משהו קצת...אמממ...מוזר. נכון שיצאתי עם ההוא לפני כמה ימים? נכון. אז תוך כדי השיחה הוא סיפר לי שהוא כותב בבלוג. אמרתי לו שגם אני. וכאן, בערך, הסתכם הדימיון בינינו. הוא אמר לי איפה הוא כותב ועל מה ואיך קוראים לו שם ואני לא אמרתי כלום. כי, אתם מבינים, מה הטעם בבלוג, אם מי שבאמת מכיר אותך יכול לקרוא אותו? זה, הרי, הורס את כל הכיף. כאילו... איך אני ארכל על הדייטים שלי, אם הם אח"כ קוראים מה שכתבתי? אלמנטרי, ווטסון. טוב, עד כאן לא דרמה גדולה (היי, אני לא מבטיחה שתגיע אחת גם אח"כ). ובכן, עבר לו יום, עברו יומיים ואני - סקרנית. לקרוא? לא לקרוא? אני, הרי, מוצאת את הבלוג שלו בשנייה (או ככה חשבתי). עכשיו תסתכלו לעתמכם עמוק-עמוק בעיניים ותגידו מה הייתם עושים במקומי? בטח שקוראים, יא קרציות חסרות עמוד שדרה! טוב, אז יגעתי, חיפשתי ומצאתי. וואלה, בלוג. אוקיי, ערכתי עם עצמי חוזה. רק את הפוסט האחרון. הוא אפילו כתב בו איזה חצי משפט על הדייט שלנו (כן, אה? ואני עוד משתפכת פה כמו מפגרת.... גברים ממאדים ונשים מנגה, אני אומרת לכם). סגרתי. אמיצה, אה? יאללה יאללה... מיד פתחתי שוב. למזלי הטוב המחשב בדיוק נתקע וסירב להשתחרר וככה יצא שלא הספקתי לקרוא יותר מדיי. אמה-מה? היום הייתי משועממת. רק שניים-שלושה פוסטים, נשבעתי. וקראתי. ואח"כ עוד אחד. ועוד. ועוד קצת. רק קצת. ועכשיו? עכשיו אני יודעת עליו עוד כמה הגיגים ומכירה עוד כמה ביטויים שהוא משתמש בהם תכופות, אבל מה זה נתן לי? נאדה. חבל שקראתי.

ואני שואלת: אם אתם הייתם במקומו, הייתם שואלים אותי בפגישה הבאה (מחר!) אם קראתי? ואם הייתם במקומי, הייתם מספרים שכן? בטח שכן. חננה איז מיי מידל ניים. ואנ'לא משקרת. זה באג במערכת. מלידה. בקיצור, מוזר מאד לקרוא משהו על מישהו שאתם כביכול מתחילים להכיר וזה נותן איזו נקודת מבט סמי-מציצנית וחוצמזה, מהרגע שאמרתי שיש לי בלוג, גם הפכתי לפרנואידית, כי אולי גם הוא יטרח ויחפש אותי ועכשיו - משפרשתי את הפרשייה המפגרת הזאת - כבר אין סיכוי שהוא לא יזהה. וכל שנותר לי לקוות הוא שדי קשה למצוא פה מחט בערימת שחת, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.

תהיו קצת יותר טובים ממני,

Joe

נ.ב.

ממש לא אהבתי את הסרט, אבל השם מה-זה בא לי טוב כאן.

התעוררתי באחת עשרה וזה לא קורה לי הרבה. בדרך כלל אני מתעוררת בשש וחצי ואז במקרה הטוב, אני מצליחה לחזור לישון עוד קצת. לפעמים עד תשע, לפעמים אני שוברת שיא וקמה בעשר. אבל אחת עשרה?? טוב, אולי זה קצת קשור לזה שהכלתי לישון אתמול בסביבות שתיים לפנות בוקר.

קמתי ומיד התחלתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי היום, כי זה יום שאני בלי הילדים וזו תמיד הזדמנות טובה לעשות את כל מה שלא מספיקים בדרך כלל (ואני לא מדברת על כביסות וכלים וכאלה מין). התקשרתי לחברתי הגרושה וקבענו להיפגש אצלי לארוחת בוקר. גם יותר טעים וגם ויותר חסכוני. החלטתי לפנק את עצמנו במיוחד ולכן טרחתי על ארוחת בוקר מעוצבת למהדרין: פרסתי מפה על השולחן, ערכתי כלים יפים, כוסות למים (עם פרוסת לימון), כוסות לתה, שהכנתי לנו בקנקן שקוף, מלא בעשבים טריים מהאדנית שלי, במחר של גבינות מרחבי העולם, צלוחית מעוצבת לריבה, צלוחית מעוצבת לחמאה, צלוחית מעוצבת לאבוקדו, סלט עלים, אגוזים ופירות טריים ברוטב ויניגרט ובחביתה מלאה בכל טוב, כיד הדימיון הטובה עליי. אכן, ארוחה למופת.

החברה התייצבה בשעה הייעודה, התפעלה מאד מהקונספט שרקחתי והתיישבנו לאכול. בין לבין החלפנו חיוויות מעולם הדייטים. היא קבעה עם מישהו פגישה והוא מעולם לא הגיע. לי היתה פגישה אתמול ולה יש עוד אחת הערב. הצרגשתי בשבילה והרעפתי עליה טיפים ועצות מעולמי העשיר קצת יותר מדיי בפגישות מעין אלו. והיא - תלמידה טובה - "רושמת" ומיישמת. אני באמת מקווה בשבילה שהחוויה שלה מעולם הזה תהיה קצת יותר טובה משלי בתחום.

ושוב אני תוהה למה, בעצם, יש לי חוויה כל כך לר נעימה. כאילו, מה? אני פשוט לא יודעת לקחת את זה ב"איזי"? אני לא יכולה סתם לצאת עם מישהו ולהנות מהפגישה ואח"כ לא לצפות ליותר מדיי, או לפחות לצפות, אבל לאלהתאכזב אן יותר מדיי לא קורה? כנראה שלא. אני חושבת שלא משנה כמה אני אנסה לעבוד על עצמי, תמיד תתעורר ציפייה כלשהי. כן, ככה אני בנויה. אז למה לנסות להסתיר את זה? למסך בכל מיני קלישאות והתרחקויות?

הנה, אתמול לדוגמה - באמת שהיה דייט מוצלח. נהנתי מאד. כבר המון זמן לא ישבתי לי ככה עם בחור בפאב והעברתי ערב נחמד, של אלכוהות, סיגריות ושיחה חביבה. ועכשיו? מה עכשיו? עכשיו אני מחכה לראות מה הלאה. אולי הוא יתקשר. אולי אני אתקשר. אולי נצא שוב. אולי לא. הכל פתוח. שום דבר לא בטוח. ומה רע בזה? אולי אין רע... אולי זה בסדר ככה, כמו שזה. בכל מקרה, אני חושבת שהדבר הכי טוב שיצא מזה, זה שאני מרגישה שאני שוב רוצה את זה. את היציאות האלו, את הבילוי המשותף, את ההתחלות, שאולי יתממשו ואולי לא, ואולי חלקית, ואולי - וזה האולי החביב עליי - יתמששו לכדי מה שאני באמת רוצה. אשרי המאמין.

עכשיו, כשנותר עוד קצת זמן מהיום הזה, צריך לשנס מותניים ולקבל החלטות.

אני הולכת לעשות שעווה. אחלו לי בהצלחה

Joe

קצת יותר מאוחר

אז עשיתי שעווה והלכתי עם חברה לסרט (ההוא עם קלוני ובראד). היה...סביר. ממש לא יותר מזה. לא הבנתי למה אמרו שזה מצחיק, כי זה לא ממש היה. המטרה הבאה: ויקי, כריסטינה, ברצלונה. מישהו ראה?

ומה אתם יודעים? הבחור התקשר, קישקשנו קצת על הא ודא וניסחנו הסכם כוונות של המשך יחסינו. אח"כ הוא אפילו רצה לדעת מתי אנחנו נפגשים שוב. וואו. ממש חמוד. הוא לגמרי מתחיל למצוא חן בעיניי.

ובנימה אופטימית זו, היו שלום ולילה טוב!

Joe

הבוקר שלי התחיל בישיבה של וועד הכיתה בבית הספר של הבת שלי. תשאלו למה בחורה עסוקה כמוני עוד מתנדבת להיות בוועד הכיתה? אז זהו, שהחלטתי להראות מעורבות-לכאורה, לפחות בשנה הראשונה שלה. בואו נקווה כולנו שזה ישתלם.

בקיצר, בעודנו מחכים לתחילת הישיבה, עמדנו לנו בחוץ ודיסקסנו את ענייני דיומא. והיום על הפרק: הרצח של אותה אישה צעירה מהוד השרון ושני ילדיה, בני שלוש וחודשיים. אז מעבר למובן מאליו, שזוועה שכזאת היא לחלוטין בלתי נתפסת, בטח ובטח אם יש לך ילדים קטנים ואת יודעת איך נראה ילד בן שלוש או ילד בן חודשיים, דיברנו קצת על המשפחה, שמישהו שם מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר איזו בת דודה רחוקה וכאלה. בקיצור, בלתי נתפס ובכל זאת שאלנו את עצמנו: איך קורה דבר כזה? הלא לפי כל הדיווחים מדובר במשפחה "נורמלית" לחלוטין, באנשים מן היישוב, כמוני כמוך. ובכן, אני טענתי שאין דבר כזה. אדם לא סתם קם בבוקר ורוצח את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים. או שהוא היה בהתקף פסיכוטי, או שהיתה שם אלימות קודמת, שאף אחד לא ידע עליה. ואז, אבא אחד, החכם באדם, מתערב לנו בשיחת הנשים ואומר שזה שבן אדם רוצח את אשתו, זה עוד איכשהו הגיוני, כי יכולה להיות לזה עילה, כמו למשל אם היא בגדה בו, אבל את הילדים...?

ואז אני: סליחה??? כאילו, סליחה???!!! זה שבן אדם רוצח את אשתו, כי היא בגדה בו, זה משהו שהוא "בסדר" מבחינתך?! זה "הגיוני"?! זו "עילה" שמתקבלת על דעתך המשובשת?! אבוי לנו ולעולם בו אנו חיים, חשבתי לעצמי. אכן, השוביניזם חוגג. ומסכנה אשתו. אני מקווה שהוא לא יחליט יום אחד לרצוח אותה ואת שני הבנים שלהם, אם היא, משום מה, תבגוד בו.

אח"כ, ביציאה, הוא שאל למה אנחנו חושבות להעביר את הפיקניק הכיתתי לפארק זה ולא לאחר. הסברנו לו שזה משום שיש בכיתה משפחה אחת לפחות ששומרת שבת ולכן הם לא יכולים לנסוע ברכב ואי לכך ובהתאם לזאת, כדאי לקיים את הפיקניק בפארק שקרוב אליהם יחסית. הוא לא הבין. מה הבעיה? הפארק ההוא הרבה יותר אינטימי (סליחה? אתה מפגר או מה? הפארק ההוא ענק ואילו אנחנו הצענו פארק קטן וחביב כחלופה) וחוץ מזה, הוא לא מבין למה הם לא יכולים ללכת ברגל עד לפארק ההוא, זה לא כזה רחוק, אולי רבע שעה (תנסה חצי שעה מינימום, אבל מי סופר).

בקיצור, אידיוט. אז למה אני מספרת לכם את כל זה? אה! טוב ששאלתם, אולי סתם כי אני מנסה לכתוב כל יום (טוב, כל יומיים, בלי קטנוניות, וגם דאלי אישר) ואין לי משהו יותר מלהיב לספר לכם.

אה, ואתמול דיברתי ארוכות מאד עם הבחור החדש ההוא. האמת? אני צופה מראש התנתקות חד צדדית, אבל אולי אני סתם פרנואידית (הוא חושב שכן ושאני סובלת מטראומה קשה ו"אנחנו חייבים לטפל בזה"). הוא גם אמר שלפעמים הוא יוצא עם בחורות ואח"כ לא מתקשר אליהן. אמרתי לו שאני תמיד מתקשרת, שגם אם אני לא מעוניינת, אני משתדלת להגיד את זה והוא מה זה העריך אותי (חה חה), או כפי שהוא סיכם זאת: "את נטולת פוזות". המממ... לא יודעת אם הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך, אבל ימים יגידו. וחוצמזה, אהבתי שהוא אמר שהוא לא יוצא במקביל, כך שעד שניפגש הוא לא יתקשר לאחרות (ולכן "דרש" ממני למהר ולקבוע פגישה ). נו, שוין. איפה סוף הצוק? שאני אקפוץ כבר עכשיו, או לחכות לאקדח במערכה השנייה?

נראה לי שעדיף שאני אפסיק לכתוב כל יום. הפוסטים יוצאים מפגרים לגמריי...

Joe

אני מנסה לכתוב כל יום משהו, אפילו סתם. איזו משועממת אני, אה? צודקים לגמריי.

לפני כמה ימים פירסמתי מודעת דרושים לאיזו משרה אצלנו בחברה. מי פילל שיש כל כך הרבה אנשים שמחפשים עבודה בעולם... כבר כמה ימים שאני מוצפת בטלפונים מטרידים (טוב, נו, מי מספיק מפגרת כדי להכניס את הסלולרי שלה למודעה? אני, כן.) בהתחלה עוד יכולתי לדמיין שכל טלפון בלתי מזוהה שכזה הוא מאחד מאלפי מעריציי, אבל התיאוריה הזאת הפסיקה לעבוד אחרי הטלפון השני בערך, מה גם שמדיי פעם נאלצתי להזכיר לעצמי שלא נתתי את הטלפון שלי לאף אחד, כך שזה לא ממש נחשב. פ'כל מקרה, עשיתי היום די הרבה טלפונים למבקשי העבודה וממחר מתחילים לראיין. שמחה וששון. אחלו לנו (ולהם) בהצלחה.

אז את הטלפון שלי לא נתתי לאף אחד, אבל אתמול דווקא קיבלתי טלפון מאיזה בחור נחמד. רגע. שנייה. מותר לדבר על זה? זה עושה מזל רע? זה נשמע פתטי? זה מפגר? ואם מחר הוא יתפוגג כמו כל השאר, מה אז? סתם יצאתי מפגרת שבכלל סיפרתי לכם. ממילא אין עוד מה לספר. אבל אם זו אהבת חיי ובסוף נתחתן (אל דאגה, אין מצב שאני עושה את הטעות הזאת עוד פעם) ויהיו לנו עוד 5 ילדים, בנוסף לשניים שכבר יש לי (יש מימון בנקאי לדברים כאלה?), מה אז? אח"כ אני עוד אצטער שלא תיעדתי את הכל מההתחלה... ואם אני אתעד, אני אוכל אח"כ להראות לו ונעשה מזה סרטון חתונה וכאלה. אוקיי, עד כאן. ברגע זה הסתיים אישור הכניסה הזמני למוחי הקודח. אז איפה הייתי? אה, כן, בבחור. בקיצור, דיברנו והיה נחמד, למרות שהשיחה נקטעה 3 פעמים (פעם בגללו ופעמיים בגללי) ובסוף הוחלט אחר כבוד להמשיך אותה בפעם אחרת. הדבר היחידי שאני יכולה לספר, בעצם, זה שעושה רושם שהוא מחבב תקשורת אנושית ישירה ולא רק סימוסים / מיילים / מסנג'ר. יש מצב לנורמלי.

ארוחת ערב נחמדה עם חברה במסעדה, 2 סיגריות, רפרוף על כל הבלוגים החביבים עליי ואני בדרכי למיטה. מחר יש לנו חוג קפוארה. אם רק לא הייתי זקנה, הייתי הולכת ללמוד קפוארה. זה פשוט מופלא, הספורט הזה. והמורה - למרות היותו בגיל של אבא שלי בערך - נראה... המממ... וואו. אנשים, לכו ללמוד קפוארה כל עוד אתם יכולים! אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, הצילו את נפשותיכם!

תהיו טובים,

Joe