מסתדרת בחיים

ואף אחד לא שמע או ראה אותו נופל, האם הוא אכן נפל?

בטח לא לי פתרונים. ובהשאלה לחיי שלי - נראה לי שנפלו לי היום כמה אסימונים ועל מי אספר עליהם אם לא לכם, קהל הקוראים הבלתי קיימים שלי? (טוב, חוץ מבבז' שעוד שמה עליי ).

אז ככה: אתמול יצאתי לדייט עם מישהו. סתם מישהו מאחד האתרים הבלתי נסבלים בעליל האלה. אתם יודעים. ואני? אני הרי שונאת פגישות ראשונות. לא תמיד זה היה ככה. בהתחלה, כשרק נפרדתי מהאקס, דווקא מאד התלהבתי מהן. הייתי יוצאת לכל פגישה כזאת בתחושה שהנה-הנה אני הולכת לפגוש את הנסיך המיועד. הייתי מתכוננת, מתלבשת יפה, מתאפרת, משקיעה, עושה סיבובים מול המראה, בוחנת את עצמי מכל כיוון וזווית. וכמו שאומרים בעולם המשפט: זו ואף זו - הייתי נותנת דרור לדמיוני ומרשה לעצמי להיסחף להרפתקאות מסחררות חושים על חיינו העתידיים, שכללו המון נסיעות לחו"ל, טיולים בארץ, מפגשי חברים, שינה בכפיות, ארוחות בוקר רומנטיות, טיפולי ספא מפנקים, הפתעות ימי הולדת, משפחות, כלבים ועוד כיד הדימיון הטובה עליכם.

אכן כן. תמימה הייתי. כל דייט ראשון היה הבטחה. כל דייט ראשון היה ממלא אותי בפרפרי התרגשות חביבים, שאלמלא הייית שזופה כל כך, בטח היו מעלים סומק בלחיי. נו, שויין. אתם יודעים מה בדרך כלל קורה עם חלומות - לפחות כשמדובר בחיי שלי - יש להם נטייה תמוהה להתנפץ. וכך, אכן, היה. מדייט לדייט כוחנו יורד. לאט אבל בטוח הבנתי שהמפגשים האלה דומים, בעיקרון, לפגישת עבודה מחוץ למשרד. את מביאה איתך את הלפ טופ, פותחת אותו יפה על השולחן, מעלה את המסמך הרלוונטי ומתחילה בתחקיר. השאלות חוזרות על עצמן, התשובות חוזרות על עצמן, הסיפורים לא באמת מעניינים, הבדיחות לא באמת מצחיקות והניסיון למצוא חן, שמתחיל להרגיש לך מעושה עד מגוחך, הופך עד מהרה למשהו שמזכיר סקס אחרי עשרים שנות נישואים: יאללה, גבר, תעשה טובה לאנושות, תגמור כבר ת'עבודה ותן ללכת הביתה.

וככה אני מוצאת את עצמי אחרי אי-אילו (טוב, נודה על האמת המרה: אינספור) דייטים כושלים מגיעה משועממת מראש, חסרת כל עניין במי שאני הולכת לפגוש ואפטית לחלוטין למה שהולך להתרחש. אני כבר כמעט ולא טורחת להתלבש או להיראות יותר מדיי יפה. אוקיי, אני אגלה לכם סוד מקצועי: יש לי תלבושת דייטים קבועה. ככה לא צריך להשקיע יותר מדיי בבחירות מיותרות. מבריק, לא?

Any Way, יושבים לנו אני והדייט האמור לעיל בבית הקפה הקרוב למקום מגוריי ומשוחחים. הוא נחמד, הוא נראה די טוב, אין ספק שהוא משכיל ואינטיליגנטי, הוא גרוש, יש לו ילדים ובקיצור - הוא עונה על כל הרשימה (ואני מסמנת V ליד כל קטיגוריה על מסך ההלפ טופ שמונח על השולחן בינינו). אמה-מה? הוא פשוט לא עושה לי את זה. אין לנו יותר מדיי על מה לדבר. וכן, הוא גם מרגיש צורך בלתי מוסבר בעליל לגעת בי (כאילו במקרה). ואני שונאת שנוגעים בי כשלא בא לי.

יום למחרת אני אצל הפסיכו', מדווחת לה על ההתרחשויות בשדה הקרב. אני מבקשת ממנה לעזור לי לעשות סדר בד(ג)ברים. על כתף שמאל יושבת עדת המשביזים וטוחנת לי במוח: זו אני או הם? למה אני תמיד פוסלת אחרי פגישה אחת? למה לא מתחשק לי לצאת לעוד פגישה? אולי אני מפספסת כאן משהו? הרי לא כולם מתאהבים ברגע, נכון? אז מה נסגר איתי? מנגד, על כתף ימין, יושבת אני (רק בקטן) ומוחה: אבל אני כבר בת 34!!! אני כבר יודעת מה אני רוצה ומה לא, אני יודעת מי מתאים לי ומי לא, אני מכירה את עצמי מספיק שנים כדי לדעת שאם מישהו לא עושה לי את זה בפגישה הראשונה, אין שום סיכוי שבעולם שהוא כן יעשה לי את זה בפגישה השנייה (ההיפך הוא הנכון), ביליתי 12 שנים בקשר שהתבסס על "אני מפחדת שלא יהיה משהו יותר טוב ואני לא רוצה להיות לבד, אז אני אהיה עם מי שנראה לי נחמד ובסדר (על פי מה שכל האחרים חושבים) ושבעצם אין לי שום סיבה לפסול אותו, מלבד העובדה שהוא לא עושה לי את זה", אני פשוט ממש טובה בלהרגיש די מהר אם יש לי או אין לי קליק עם מישהו (אישה או גבר) ולאור 34 שנות ניסיוני, זה לא משהו שמשתנה עם הזמן, בקיצור - האינטואיציות שלי מעולם לא איכזבו, אז למה, לעזאזל, אני לא סומכת עליהן מספיק?!

והפסיכו'? היא דווקא לצד הקטנה שעושה הרבה רעש בצד ימין. היא חושבת שזה ממש פשוט: הוא לא מצא חן בעינייך וזה הכל. לא קרה כלום. הוא פשוט לא "המיועד". אבל אולי סתם הייתי עייפה? באתי מראש בלי חשק? אפקט פיגמליון וכל זה? מקשה עדת המשביזים שמדברת בשמי. לא, היא קובעת נחרצות. תפסיקי לפחד ותתחילי להקשיב לעצמך. רק לעצמך ולא לאף אחד אחר. את יודעת הכי טוב. ובכלל, מה את חושבת? היא צוחקת עליי, אם היית מגיעה לדייט ומי שיושב מולך היה מתאים לך, אז עייפה או לא עייפה, חסרת חשק, אפטית, או איך שלא תגדירי את זה, היית מתעוררת לחיים בשנייה!

והיה בזה משהו ממש משחרר, במה שהיא אמרה. נכון, אמנם עדיין הייתי צריכה לשמוע את זה ממישהו חיצוני, אבל בכל זאת, זו היא והיא כבר כמעט על תקן מרכיב אינטגרלי באישיות שלי (וסליחה על הפלצנות). אז בחרתי להקשיב לעצתה ולא לצאת שוב עם אותו הבחור רק כי "כדאי", או כי "צריך", או "לנסות" או כל טענה הגיונית אחרת. לא, פשוט כי אני לא רוצה ואין טעם לדחוק בזה. לא, כי כמו שהיא אמרה, יש לי ברירה: והברירה הזו היא להיות לבד. וכן, למרות כל הצער והכאב הכרוך בזה, למרות הדמעות שלפעמים עולות והדיכאון שלפעמים מציף, אני עדיין דבקה בעמדתי - יותר טוב לבד מכמעט.

ואנקודטה לסיום - ביליתי היום עם הבן שלי במשחקייה חביבה. בעודי יושבת לי על קובייה מרופדת וצופה בזאטוט משתולל, הבחנתי באבא אחד שהגניב לעברי מבטים. דווקא חמוד, האבא הזה, חשבתי לעצמי. חבל אי אפשר. קצת אחר כך הוא התקרב אלינו עם הבן שלו ואיכשהו (ואולי במכוון) התחיל לדבר ולשחק עם הקטן שלי. הוא היה ממש מקסים ושובב ומלא אנרגיות (האבא, לא הילד) והקטן שלי התחבר אליו בשנייה וחצי. הם שיחקו המון יחד והשתוללו ואני הסתכלתי עליהם מרחוק. הטבעת שעל האצבע שלו הבהירה לי שאין מצב. וזה בסדר גמור. ומה שיצא הכי טוב מכל העסק הזה - ובגלל זה אני בכלל מספרת לכם - זה שאחרי כמה שעות שבילינו יחד והילדים שיחקו והחלפנו כמה מילים, אני יודעת בוודאות שלבחור כזה הייתי מתחברת בשנייה. האנרגיות שלו זה בדיוק מה שמתחבר לקולטנים שלי, הטיפוס הזה הוא בדיוק הטיפוס שהיה מעיר אותי מתרדמת החורף שנגזרה עליי ומעיף אותי לרקיע השמיני.

אז זהו, אנשים. בסיכומו של יום, אני יכולה לומר בוודאות שזה לא אני. ואולי נכון פוליטית יהיה לומר גם שזה לא הוא. זה יותר ה"אנחנו", או מה שקורה (או לא קורה) שם בינינו. הפסיכו' צודקת בהחלט: כשיש שם את ה"קליק" הזה, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. הוא פשוט קיים, חי ומורגש ובועט לכל הכיוונים ואי אפשר לפספס אותו, או לחילופין להירדם בנוכחותו. כשהוא יבוא - ואולי זה יקרה יום אחד - אני מניחה שאני אפסיק לפהק ואתחיל שוב לחיות.

אז...אחלו לי התעוררות מהירה!

Joe