מסתדרת בחיים

ושוב אני עם אותן הצרות. שוב אין לי עם מי לדבר, אז הכל "נופל" פה על הנייר הלבן והמקלדת שסופגת את הכל ואתם שנאלצים - או שלא - לקרוא את הקיטורים שלי. טוב, בעצם, זה שאין לי עם מי לדבר על זה, זה הסובב והמסובב גם יחד. הסיבה והתוצאה לכל קיומו הדלוח של הבלוג הזה, הלא כן? ועל מה מדובר הפעם? אל תחזיקו חזק, שום דבר שעוד לא שמעתם בפעמים הקודמות. יכולתי לעשות cut and paste אבל בקטנה...

עם כל הלחץ של החיים והעבודה איכשהו חשבתי שאני די בסדר. כלומר, לא "בסדר" בסדר, אבל סביר. ממילא לא היה לי זמן לחשוב על הבדידות עם כל העומסים שיש לי ושרק הולכים ומצטברים וגדלים למימדי ענק בחיים שלי. העבודה, שהיא ממש מטורפת עכשיו, הילדים שחלקם בחופש (וחלקם בחופש אחה"צ), האקס שיצא למילואים בדיוק בחופש הגדול, המינוס בבנק שהולך ומחמיר וגדל גם הוא ועוד מעט נגיע לסוף באמת אחרון ודי ודי ודי, הדירה שלי שממשיכה להתקלקל חדשות לבקרים, הכלבה שצריכה וטרינר ואין לי זמן לקחת אותה, העוזרת ששוב התפטרה - שזה מצד אחד טוב, כי אין לי כסף לשלם לה, אבל מצד שני... נו, גם זה נופל עכשיו עליי. בקיצור, שמייח.

ואז לפני כמה ימים יצאתי לי לסיור בנווה צדק עם קבוצת חברים. יש לנו קבוצה של משפחות שמטיילות יחד עם הילדים ומכיון שכיף לנו יחד החלטנו להתארגן על סיור רק למבוגרים ומפה לשם כל אחד הביא חבר, שהביא חבר, שהביא חבר וככה מצאנו את עצמנו 11 זוגות מטיילים בנווה צדק. כן, נכון, שמעתם "11 זוגות". אני לא בספירה, כמובן. לא אמרו 11 זוגות וג'ו, נגיד. לא, אנחנו רק 11 זוגות. אה, בכסף דווקא כן ספרו אותי. עוד לפני הסיור האמור סיפרתי על זה לפסיכו שלי. אמרתי לה שלא יודעת, אולי אני באמת אאוט לגמריי, כי מי חוץ ממני היתה מצטרפת למשהו כזה, שהיא יודעת מראש שיהיה מורכב מזוגות בלבד ולמה, בכלל , אני מכניסה את עצמי לזה, כשאני יודעת שאני אהיה היחידה בלי בן זוג שם ובטח אני אראה מה-זה פתטית וכל אחת אחרת חוץ ממני בטח היתה מוותרת ולא מצטרפת בגלל הפאדיחה, אבל אני אני ואני לא מתכוונת לוותר על דברים בחיים, רק כי אין לי בן זוג ויש לי שם חברות וכל זה, אז גם אני באה. היא, דווקא, חשבה שאני אמיצה וחזקה וטוב שאני לא מוותרת ושזה בטח לא יפריע לאף אחד ואף אחד לא ירים גבה וכולם בטח יגידו שאני אחלה וסבבה ואיזה יופי. כן, בטח. ישבנו לנו שם באיזה מעגל, ניגנו ושרנו בגיטרה (לפתיחת הערב) ואז איזו מישהי הציעה שכולם יציגו את עצמם. גיחכתי. ממילא זה היה מטופש ונראנו כמו טיול של בית אבות ובכלל לא הבנתי מה אני עושה שם בין כל הזקנים האלה, אבל ניחא. טוב, נציג את עצמנו. ואז אחד מהחבר'ה התחיל ואמר: "אנחנו אופיר ורונית" ואני נחנקתי. "אני ג'ו" אמרתי ולמרבה הכאב זה המשיך: "יוסי ועינת", "יפתח ויעל", "שלומי ואיילת". 11 זוגות. כוווווולם הציגו את עצמם בזוגית. כולם. סליחה, חוץ מבחור אחד, שאיכשהו הצליח לשמור על האינדיבידואליות שלו ואמר "אני רוני" וזוגתו, שתחייה גם היא הציגה את עצמה בנפרד. אבל חוץ מהם כולם היו "אנחנו", לאף אחד לא היתה זהות עצמאית. ממש ממש רציתי להעיר על זה משהו עוקצני וציני, אבל סתמתי את הפה. לא שלא הייתי מעירה ממילא, כלומר אם גם אני הייתי בזוג, אבל ככה זה רק היה נשמע מתבכיין ולא רציתי להישמע מתבכיינת. למה מה קרה? לאנשים אין זהות עצמאית? ממתי "אני" הפך ל"אנחנו"? זו רק אני? זה רק מתוך הלבד שלי, או שעוד מישהו חושב שזה מטורף? אוקיי, אז קטע אחד של דמעות בעיניים עבר. קורה. מי שמבשל לעצמו דייסה, שלא יתפלא אם היא יוצאת מתוקה מדיי, או מרירה במקרה דנן.

בסוף הערב ניגשה אליי אחת הבנות ואמרה לי כמה שאני ניראית מעולה ושאני ממש זוהרת ולחשה לי "אז מה, יש איזה רומן חדש?". איזה רומן ואיזה נעליים, עניתי לה. "אבל רואים עלייך שזה קרוב", היא אמרה "את נראת זוהרת ומאושרת וכשטוב לך עם עצמך, את מזמנת אלייך דברים טובים וגם זה יבוא". "כן, בטח" עניתי לה "אוטוטו זה מגיע, רק עוד איזה שלושים שנה וזה מאחוריי". אני מצטערת, אבל אני כבר לא יכולה שלא להיות צינית. איזה זוהרת ואיזה נעליים. אני נראית אותו הדבר בדיוק תמיד. ותמיד רע לי. לפחות בשלוש השנים האחרונות בחיי. זה שאני נראית למישהו "זוהרת", או "קורנת" או השד יודע מה, זה כי אני לא בנאדם דיכאוני, כי אני בנאדם אנרגטי ושמח מטבעי. אוקיי. הפסקה מתודית. אני יודעת שיש פה סתירה קצת קשה לעיכול. אתם בטח אומרים לעצמכם: באמא'שלה, הבחורה דיכאונית רצח, מתבכיינת מפה ועד להודעה חדשה, אבל חיה בסרט שהיא אנרגטית ושמחה. טוב, זה חלק מהבלתי מובן בחיים. כן, רע לי. לא, לא ממש רואים את זה.

תגידו לי אתם, איפה בדיוק מסתתרת פה התקווה? מאיפה אני אמורה לשאוב אופטימיות? ממה? ולמה? הרי שום דבר טוב לא קרה לי בשלוש השנים האחרונות. לא מבחינת זוגיות, לפחות. הכל חרא. ממש ה-כ-ל חרא. קשר מחורבן אחד לא היה לי. לכוווולם מסביבי כן. לי - לא. שום התחלה, שום ניצוץ, שום כיוון אפשרי ("הוא לא חוקי וגם לא מוסרי..." ללל...), נאדה. ממש כלום. ותאמינו לי שאין לי יותר כוחות. לא רוצה לחפש בג'יי דייט ולא רוצה לחפש בצ'טים ולא רוצה להיפגש עם אף אחד ולא רוצה לצאת ואין לי כוח לעוד מפגרים חדלי אישים, שרק רוצים זיונים ואין לי כוח לילדים בני 28 שלא יודעים מהחיים שלהם והכל אצלם "סבבה" ו"זורם" ומלא שמחת חיים ואויטימיות מתפרצת. לא רוצה יותר מהם. אני רוצה מישהו בוגר ומיושב, שעבר קשיים בחיים שלו וצלח אותם ויודע שהם שם ולא מתעלם מהם ולא נבהל מהם ולא מסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, כי ראבאק, יש חצי הרבה יותר גדול ריק ומלא חרא (שששש... לא להתקטנן עכשיו על זוטות). אני רוצה מישהו שלא ישאל אותי למה אני כל כך עייפה כל הזמן, אלא יבין בעצמו ושלא יראה נדהם מהעובדה המזוויעה, שאני לא עושה ספורט, אלא יבין בעצמו שלאמא חד הורית עם שני ילדים קטנים אין זמן לזה ושלא ישאל אותי למה אני לא לוקחת קצת זמן לעצמי, מפנקת את עצמי בחופשה, אלא יבין בעצמו שזה בלתי אפשרי ושלא יגיד לי מה אפשרי ומה לא, אלא יסתום אחר כבוד את הפה ולא ינסה ללמד אותי על החיים שלי.

כן, אפשר להבין מבין השורות שקצת מאסתי בעצות של אנשים שלא צעדו מילימטר שחוק בנעליי. נכון, נמאס לי מ"יודעי דבר" על החיים שלי, נמאס מגיבובי הבולשיט של העידן החדש על "זימון הטוב", "פתיחות לאפשרויות של היקום" ושאר החרא הזה. החיים שלי בזבל כרגע וזכותי להתבאס מזה. ולא, זה לא עוזר שאומרים לי שיהיה בסדר. א', כי בכלל לא בטוח שיהיה וב', כי עכשיו רע.

אנשים מסביבי ממשיכים לחיות את החיים שלהם, לעבוד, לגדל ילדים, להתחתן, לבלות, לנסוע לחופשות, להתמודד עם קשיים והכל נראה לי כאין וכאפס. לא שאני מתיימרת להיות הכי מסכנה בעולם. אין לי ספק שיש מצבים גרועים משלי. אין לי ספק שיש קשיים גדולים ומשמעותיים משלי. מצד שני, מה לעשות? אני מוקפת בחברים ומכרים שהחיים שלהם - איך לומר - די בסבבה... הכל דבש להם, כמו שאומרים. ואני יכולה רק להתבונן מהצד ולעסוק בהשוואות ולבכות על מה שאין לי יותר, על מה שנגזל ממני. כן, נגזל. כי כשאני הייתי בת 20 היה לי הכל. היה לי חבר ולמדתי באוניברסיטה והיו לי חברים טובים והיו לי חיים ועשיתי מה שאני אוהבת והיה לי טוב. היה לי עתיד והוא היה ברור ופרוש לפניי עם שטיח אדום ורק הייתי צריכה להושיט את היד ולקטוף את פירות ההצלחה. התחתנתי וקנינו דירה יפה והכל בה היה חדש - בדיוק מה שרציתי ונסענו לחו"ל ובילינו וארחנו המון ויצאנו ומה לא. ואח"כ היתה לי תינוקת, שגם לה היה הכל וזה היה כמו לשחק בצעצוע חדש - בגדים קטנים ומיטה קטנה ועגלה קטנה והכל מושלם כזה כאילו. דגש על הכאילו. והייתי מאושרת. החיים היו ברורים ומוגדרים ומלאים בכל מה שהם אמורים להתמלא בו. ועשיתי תואר שני והמשכתי לעשות חיל גם עם הילדה וגם בעבודה ואח"כ היה לי עוד תינוק וגם שם הכל היה כל כך מושלם, שזה כואב. ואז הכל התפרק. ומאז אני לא מצליחה לבנות את זה בחזרה.

אני לא יודעת, אולי אי אפשר לבנות חיים שלמים בחזרה לבד. אולי זה חייב להיות בשניים. אולי זה פשוט קשה מדיי לבד. אולי אני לא יצור יחידני. אולי אני גם לא יצור זוגי. אולי אני פשוט לא מתאימה לחיות בזוג. אולי הנישואין שלי היו הברקה חד פעמית של היקום. אולי זה היה הצ'אנס שלי ועכשיו הוא נגמר וזהו. אין יותר. אולי אני בלתי נסבלת, אולי אני לא מתאימה, אולי אני לא יודעת ליצור קשרים, אולי משהו בי לא בסדר. אלוהים, נראה לי שאני מאבדת את זה...

אני מקנאה בכל מי שלא נפקחו לו העיניים לראות את מה שראיתי. לחלקכם זה יקרה במוקדם או במאוחר. לאחרים לעולם לא. הלוואי שהייתי נשארת בצד של אלה שלעולם לא. הלוואי ולא הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום. הלוואי והחיים שלי היו נשארים פשוטים וחביבים ומרובעים ובורגניים עד תיעוב. הכל היה אז כל כך הרבה יותר הגיוני. לפחות היתה משמעות. העולם שלי היום מורכב מכאוס, ממערבולות, מגלים, מצניחה חופשית, מקרוסלה שעושה לי כבר סחרחורת ואני רק רוצה לעצור ולרדת.

שמישהו יחזיר לי את החיים שלי, בבקשה, כי זה ממש לא מה שהבטיחו לי...

Joe