מסתדרת בחיים

לפעמים יש משהו מזכך בלהשיג את מה שאת רוצה. לפעמים יגעת ומצאת, דם, יזע ודמעות ושאר קלישאות שחוקות, מובילות כולן לאותו המקום בו "החלום" (שלא לומר שברו) מתגשם לפתע ואת נותרת וחצי תאוותך בידך...

היה או לא היה? ישנם לילות כאלה. והוא אכן הגיע בשעה המיועדת ונעמד בפתח הסלון שלי, גבוה ומפתה, מעט נבוך מהמעמד ולא לגמריי בטוח מה לעשות עכשיו. אז הושבתי אותו על הספה וכיבדתי בבירה ובפיצוחים וקצת קשקשתי, כדי לשבור את הקרח וקצת ראינו טלויזיה וכשמיצינו את כל השאר עברנו לנשיקות, שעברו לליטופים, שעברו - אחר כבוד - למקום יותר נוח, דהיינו למיטה.

ובמיטה? עשינו מה שעשינו. הזדיינו, זאת אומרת. הייתי רוצה לומר "עשינו אהבה", אבל לא זה מה שהיה שם. מעניין, הוא דווקא היה עדין ומתחשב ונעים ומנשק ומלטף ומחבק ובכל זאת מצאתי את עצמי מזדיינת עם מישהו שאני בכלל לא מכירה ויתרה מכך, יש להניח שגם לא הייתי רוצה להכיר - לפחות לא באופן אינטימי כל כך - כי בינינו, מה כבר יש לנו במשותף? בקושי שיחה של שלוש וחצי דקות אנחנו מצליחים להחזיק.

טוב, זה נשמע רע. וזה לא היה רע בכלל. כלומר, בכל מה שקשור לסקס, כבר חוויתי טובים מזה. מצד שני, הוא באמת היה מאד מקסים ומתוק, רן, אבל זה לא היה "זה". איכשהו כמה שאני רוצה ומנסה ומשתדלת להתאים את עצמי לסיטואציה הזאת של יזיזות, אני לא באמת "שוחה בחומר". זה לא רע, אבל זה גם לא טוב. זה מן פרווה כזה, שמשאיר אותי קצת מרוקנת בסופו של דבר. זה לא לכאן ולא לשם, זה להיות עם ולהרגיש בלי, בכל מובן שלא תסתכלו על זה.

וכך אני מוצאת את עצמי, בסופו של הלילה, שוכבת ומסתכלת על הבחור ששוכב לצידי, עיניו עצומות, נשימותיו מדודות, מסתכלת ומנסה להבין מה הוא עושה שם ומה אני. הוא פוקח עיניים. יש לו עיניים משגעות. כאלה שמצטמצמות באופן טבעי לכדי חרכים צרים, מעין מבט קצת מטורף, שעומד בסתירה בולטת כל כך לשאר ישותו, זאת של "ילד טוב ירושלים". כשאני מסתכלת לו בעיניים, נראה לי שעוד רגע זה יתפרץ והוא יתפוס אותי בכוח ויעשה מה שמתחשק לו, אבל זה לא קורה. תחת זאת, הוא מחייך בחביבות ועוצם שוב את עיניו היפות ואיתן נעלם הטירוף ומתפוגגת לה גם הפנטזיה שלי.

ומה, בכלל, אני רוצה ממנו? האמת היא שלא הרבה. אולי אפילו כלום. הסקס לא כזה טוב, אז בשביל מה, בעצם? בשביל הכמה רגעים האלה של להסתכל עליו לפני שהוא פוקח עיניים? בשביל לדמיין איך זה היה אם באמת הייתי אוהבת אותו? בשביל שהוא יגיד לי שהוא מת על הגוף שלי? בשביל מה?

הלוואי וזה היה קל כל כך. הלוואי ובאמת הייתי פשוט יודעת שזה לא ואומרת את זה וגמרנו. אבל אני יודעת שבפעם הבאה, אם לא יהיה לי משהו יותר טוב, מישהו יותר טוב, סביר להניח שאני אפגוש אותו שוב ונזדיין שוב ואני שוב ארגיש קצת מרוקנת ואתהה מה אני עושה שם ולמה ועם מי.

אולי אם הוא היה מדבר יותר, אולי אם הוא היה צוחק יותר, אולי אם היה טוב יותר במיטה, אולי אם אני הייתי מנתחת פחות, חושבת פחות, אולי אם...

ועל זה נאמר: נראה לכם, באמת?!

Joe