מסתדרת בחיים

אתמול הלכתי עם הילדים לאזכרה של אבא של הבעל שלי לשעבר. אני, הוא, הילדים וכל המשפחה שלו. מוזר משהו. טוב, האמת שבהיותנו גרושים די מיודדים זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כבר היו דברים מעולם. עמדנו כולנו ליד הקבר הקצת מוזנח, שהבת שלי טרחה להכריז לגביו ולגבי השוכן בתוכו: "איזה מסכן, הוא מתקלח רק פעם בשנה!" והיו כמה קטעי קריאה (מוזר שאחרי כל כך הרבה שנים פתאום משהו שאחת האחייניות הקריאה ריגש אותי...).

ואח"כ הלכנו כולנו לבית של אמא שלו לארוחת ערב. כן, מוזר ככל שזה נשמע, אבל מכיוון אצל ההורים שלי לא היתה ארוחה, אז באתי איתו ועם הילדים לבית של אמא שלו. אפילו ישבנו אחד ליד השני בשולחן, שזה דווקא משהו שאנחנו נוהגים להימנע ממנו בדרך כלל. הוא העביר לי מכל טוב (פעם הוא היה דואג רק לעצמו) ואכלנו וקשקשנו והיה נחמד. כל כך, כל כך נחמד. סיפרתי לו על כל הבעיות המיבניות שהיו לי בבית, כולל האחרונה ומפחידה מכולן - נזילה בין המקלחת לחדר הילדים, שהרטיבה את הקיר ואני נוהגת להתעלם ממנה באלגנטיות, כי אין לי מושג מה לעשות עם זה ואני מתה מפחד שיצטרכו לשבור לי את הקיר וכו', והוא ישר אמר שגם לו היתה כזאת ושזה לא כזה נורא ושהוא ידבר עם חבר שלו ויבקש ממנו לבוא לבדוק אם הוא יכול לתקן לי. ופתאום היתה התחושה הזאת שאני לא לבד בעולם, שיש מישהו שדואג, שחושב יחד איתי, שיעזור לי למצוא פיתרון ואולי אפילו זה לא יעלה לי כל כך הרבה כסף. יש לכם מושג כמה זה טוב להרגיש ככה? יש לכם? כנראה שלא, כי אני לא חושבת שחוויתם את החוויה ההפוכה, ילדים רכים בשנים ובלתי מפוכחים שכמותכם (ושלא תבינו אותי לא נכון, טוב שכך).

כשהלכנו כולנו זה היה קצת מוזר: אני נכנסתי לאוטו שלי והוא והילדים לאוטו שלו ופתאום זה היה נראה לא מתאים, כאילו שכולנו היינו אמורים להיכנס לאוטו אחד ולנסוע יחד הביתה. האמת היא שאני כבר לא זוכרת איך זה היה לגור יחד, לקלח את הילדים יחד, להשכיב יחד לישון, לשבת יחד מול הטלויזיה בסלון אחרי שהם נרדמו. אני באמת לא זוכרת. כאילו קטע שלם מהחיים נחמק לי מהזיכרון. אני יודעת שזה היה, אבל לא מצליחה לייצר זיכרון, הרגשה, מהות של הוויה שהיתה ואיננה. פתאום יכולתי להבין את הקושי של הילדים בכל פעם שהם עוברים מאמא לאבא וחוזר חלילה, פתאום היה לי ריק לחזור הביתה לבדי, לשקט ולשלווה שאני בדרך כלל כל כך אוהבת, פתאום נזכרתי בעוד המון דברים שרציתי לספר לו, שהיינו צריכים לדבר עליהם, שאיכשהו לא להספקנו.

אספתי את הכלבה מההורים שלי ונסענו יחד הביתה, רק אני והיא. ליטפתי אותה והיא ליקקה אותי ואמרתי לה שהיא כלבה נפלאה ושאני אוהבת אותה, שזה רק אני והיא ושנתפנק ביחד. כשהגענו הביתה היא באה לישון איתי על הספה וחיבקתי אותה וגירדתי לה בצוואר, כמו שהיא אוהבת. וכך ישבנו לנו, אני והכלבה, מול הטלויזיה וראינו סרט.

אני חושבת שבעוד שנתיים אני אעשה ילד. אני רוצה עוד ילד. ואם לא יהיה לי בן זוג עד אז, נראה לי שאני ארצה ילד לבד. אני חושבת שאם גם לאקס שלי לא תהיה בת זוג, אני אציע לו שנעשה ילד ביחד. ילד שיהיה אח אמיתי לשני הילדים שכבר יש לנו. ילד שבא מאותה אמא ומאותו אבא. נכון, לא בהפרש שהייתי בוחרת, אם עוד היינו ביחד, אבל בהפרש שהוא הגיוני, כשאת מגדלת שלושה ילדים לבד ועוד עובדת במשרה מלאה. הגיוני, אמרתי? אין הרבה היגיון בחיים שלי כבר הרבה מאד זמן...

Joe