מסתדרת בחיים

יש משהו קצת שחוק בכל העסק הזה. ממילא רוב הזמן אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי כמו תקליט שבור. כך, אולי, חזרתי במידה מסויימת לנקודת ההתחלה ובמקום לכתוב בבלוג, אני פשוט "חושבת" את הבלוג, או מריצה קטעי משפטים, שורות שלעולם לא ייכתבו בראש שלי, בנסיעה, במקלחת או סתם קצת לפני שאני נרדמת.

טוב, אז כמו שתמיד קורה, גם ההתחלה החדשה ההיא שסיפרתי לכם עליה בפוסט הקודם התפוגגה לה כלא היתה. עוד מישהו לפנתיאון, לקיר המוות שלי. בחיי, אני צריכה להקים אנדרטה. לפעמים אני תוהה אם זה משהו בי, אם משהו אצלי דפוק, כי אחרת איך אפשר להסביר את זה ששלוש שנים ואני עדיין לבד? אולי זו הציניות שפיתחתי, אולי המרירות וחוסר האמון הבסיסי בבני המין שני, אולי סתם אני לא בן אדם נחמד, אולי... לא יודעת. פאק איט, אני יודעת שזה לא נכון. אני לא אתן למציאות לסנוור אותי, לא לא. אני בחורה נחמדה, אני נראית סבבה לגמריי, אני אשת שיחה מעניינת, רחבת אופקים, חברותית, הכל תקין. אולי רק קצת נזהרת לפעמים בהתחלות, אבל מה רע בזה? וחוצמזה, ממילא לוקח לבנאדם בדיוק שלוש שניות לחלוב ממני כל מידע שהוא רוצה, אם הוא רק מוצא חן בעיניי, שהרי כל הזהירות הזאת, כל הציניות והסרקסטיות והשד יודע מה, הן רק הגנות וברגע שמישהו מוצא חן בעיניי, הן מתפוגגות מאליהן, בלי יותר מדיי שליטה.

אני מודה שהחיים הם לא איזה גליק גדול לאחרונה, מכל בחינה שלא נסתכל על זה. המצב בארץ, בעולם, המלחמה, המיתון, השפל, מה לא. ואיכשהו זה גם נוגע לי ומשפיע עליי. בעבודה אצלנו נאלצנו לפטר עובדים וכל הזמן יש תחושה שאולי נשרוד ואולי לא ולך תדע. אז אני כבר אפילו לא מדברת על זה שאם מחר אין לי עבודה, אין לי מושג מה אני עושה, כי לא בא לי לחזור למקצוע הקודם שלי ומה שאני עושה עכשיו זה משהו מאד ספציפי וייחודי ולא נראה לי שאני יכולה למצוא משהו שאפילו מתקרב לזה בכל מקום אחר. אבל זה לא רק זה. זה בכלל. הרבה יותר בכלל. כאילו, החיים שלי, מכל כיוון שאני לא מסתכלת עליהם כמעט, הם לא איזה תענוג גדול. על מי אני עובדת. הם אפילו לא תענוג קטן. או במילים אחרות - חרא לי וזה נמאס לי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

בכל פעם שמישהו מהחברים שלי מספר על נסיעה לחו"ל, או חופשה בארץ, או צימר בצפון, או סתם על איזה יציאה זוגית להצגה, הלב שלי מתכווץ ועולות לי הדמעות. איזה חרא זה לקנא כל הזמן בכל אחד, אה? וזה כל כך לא אני. כלומר, אני בנאדם כל כך לא מתחשבן ולא קנאי ומעולם לא היתה עיני צרה בשום דבר שיש למישהו אחר ובכל זאת אני מוצאת את עצמי רואה כל הזמן את מה שלכולם יש ולי אין.

אז נכון שאפשר להסתכל על החצי המלא של הכוס ולהגיד מה כן יש לי בחיים וכו' וכו' וכו', אבל וואלה, אנשים, זה מה זה לא עוזר. אם לפני שנה או קצת יותר, הייתי יוצאת כל הזמן ומבלה ולא היה לי רגע לנשום מרוב דייטים ובילויים וחברות ומה לא, הרי שהיום אני במקרה הטוב מוצאת ספר טוב לקרוא ובמקרה היותר גרוע - וזה למעשה מה שקורה רוב הזמן - אני מעבירה שבתות שלמות בלא לעשות כלום ולרחם על עצמי. שום דבר לא הולך לי ושום דבר לא מסתדר לי כמו שאני רוצה ומה שכבר כן קורה מתחרבש בדרך זו או אחרת. איוב קטן לידי, אני אומרת לכם.

למזלי יש לי את הפסיכו' שלי שקצת מעודדת אותי והרבה מבינה אותי ודי מחזיקה לי את הראש מעל המים בתקופה הזאת. הכל תפל, חסר טעם וריח ואם כל זה לא מספיק, אז אני גם הזמן עייפה וחסרת אנרגיות ברמה שהיא הרבה מעל הממוצע אפילו של עצמי ביום הכי גרוע. אחחח...איך פעם הייתי נשארת ערה עד 4 לפנות בוקר. היום אני נכנסת למיטה בעשר גג. לפעמים זה אפילו לפני תשע, הייתם מאמינים? ולא שזה עוזר, כי אני בכל זאת עייפה כל הזמן. מותשת.

טוב, אולי הייתי צריכה להגיד את זה בהתחלה, אבל זה באמת בשבילי ואני לא חושבת שמה שכתבתי יעניין מישהו או ששווה לטרוח לקרוא את זה. לפעמים צריך פינה לשחרר בה קצת קיטור ומי טוב יותר מידידי משכבר הימים - המחשב שסופג את הכל?

אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי יותר אבודה, יותר חסרת יכולת להשפיע על החיים שלי, יותר מיואשת. וזה יאוש מהסוג הכי גרוע, יאוש כזה שבו את כל כך מיואשת, עד שאין לך אפילו חשק לנסות לצאת מזה. איפה אני ואיפה מי שפעם הייתי, אה?

טוב, נשים את המסכה של הפרצוף השמח, נמרח קצת איפור וניראה כאילו הכל בסדר. מחר זה יום חדש, לא?

ושוב סליחה לכל מי שטרח וקרא והגיע עד הלום.

Joe