מסתדרת בחיים

לפני איזה יומיים ראיתי בטלויזיה את ג'יימס בונד. קאזינו רויאל, נדמה לי שקוראים לזה. נו, אז מה הביג דיל אתם שואלים? באמת לא כזה ביג דיל, אלא ש...

לפני כמה שבועות חברה אמרה לי שיש לה מישהו להכיר לי. גם לא כזה ביג דיל. עוד אחד לרשימה. ממילא עבר המון זמן והם לא נפגשו והיא גם לא כל כך מכירה אותו (חבר של חבר וכאלה). חיכיתי, חיכיתי ובסוף התייאשתי.

בשישי בערב קיבלתי SMS מאיזה בחור שחתם בשם (הבדוי) נדב. נו, עם נדב יצאתי לפני כמה שבועות. או ככה לפחות אני חושבת. קראו לו נדב? אני בטוחה? וואלה, לא סגורה על זה. כל כך הרבה בחורים, כל כך מעט אני. טוב, מה הנדב הזה רוצה ממני עכשיו? לא חתכנו כבר? מה נהיה? עניתי בנימוס מאופק. שיבין שלא. הוא המשיך להתכתב איתי. באמא'שלו, מה הוא רוצה מהחיים שלי? אמר ששלח לי בקשת חברות בפייסבוק. מה לעשות שאני בכלל לא פותחת את המחשב לאחרונה... ליתר ביטחון הצצתי לראות מי זה. זה לא נראה לי נדב ההוא שיצאתי איתו. או שכן? טוב, זה לא הוא זה בטוח, אבל אולי זה נדב אחר שיצאתי איתו? וואלה, התבלבלתי...

ג'יימס בונד הוא ממש לא הטעם שלי. לא לא. כאילו, אם מתעלמים מהגוף המושלם, אז הוא לא. וחוצמזה, יש לו עיניים כחולות מד-הי-מות. את זה אני אפרגן לו.

ונדב? נדב יצא קצת... איך לומר זאת? "נקרא" לא משהו ב-SMSסים. טוב, אבל אחרי שהבנתי שכנראה שאני לא מכירה אותו, שאלתי אותו מאיפה בדיוק הוא מכיר אותי ולמה יש לו את הטלפון שלי. אז הוא אמר שזה מהחברה ההיא שלי.

אה אה! עכשיו אני מבינה. טוב, אם ככה אני אהיה קצת יותר נחמדה. אז הייתי קצת (עם דגש על ה"קצת") יותר נחמדה. אבל לך תגרור אותי מהבית בשישי בערב אחרי שאני כבר בפיג'מה שלי. חבל"ז, כמו שאומרים.

בשיחה עם חברות כבר חרצתי את גורלו. אני תמיד יודעת מראש אם זה "לא", אני אומרת להן. נכון? אני מבקשת את אישורה של חברתי ל' למסקנה הנחרצת שלי, נכון שעד היום עוד לא טעיתי? היא מאשרת. Joe אלופה בזה, היא מסבירה לחברה השנייה, היא מזהה כבר בטלפון מתי יש לזה פוטנציאל ומתי לא. אבל למה את פוסלת ככה? שואלת ההיא, תני לזה, לפחות, צ'אנס. אני לא פוסלת, אני אומרת לה ומכבה את הסיגרייה, אני אצא איתו. אני פשוט יודעת מראש שזה "לא". עד היום עוד לא טעיתי.

הבוקר החלטתי להיות קצת יותר קואופרטיבית. שלחתי לו SMS ובדקתי אם מתחשק לו לשתות יחד קפה מהיר הערב. הוא לא בדיוק רצה קפה ולא בדיוק רצה הערב ולי אין כוח לזה, אז אמרתי: יאללה, אולי בפעם אחרת (NOT) ושכחתי.

ובערב, בעודי משוטטת לי ברחבי חנויות ומחפשת מתנה לחברה, פתאום הנדב מתקשר. עכשיו הוא כן רוצה קפה. הוא בדיוק עושה קניות וחשב שנעשה אותן יחד. קניות? וואלה? ככה? טוב, אני באמת באמצע קניות ואפילו כמעט והגעתי לקניון שאליו הוא עושה את דרכו, אבל... אבל... אבל... טוב, נו. אי אפשר להתחמק מזה כל החיים, נכון? יאללה - קניות!

אני עומדת בקומה העליונה בקניון ומסתכלת למטה. יש בחור שעולה במדרגות. זה כנראה הוא. בתמונה הוא נראה יותר טוב (אני בכלל זוכרת איך הוא נראה?). והוא גם חמוץ כזה. שיט. אני מתחילה ללכת לכיוון שלו, אבל הוא מתעלם ממני באלגנטיות. אני מסתכלת עליו והוא ממשיך ללכת. הטלפון שלי מצלצל: איפה את? פה. איפה אתה? אני בדרך למעלה. הבחור שהולך וממשיך להתעלם ממני לא מחזיק בכלל טלפון ביד. כנראה שאני באמת לא זוכרת איך הוא נראה...

מהכיוון השני מתקרב מישהו. זה כבר נראה לי הרבה יותר טוב. הוא גם מחייך. סבבה לגמריי. כשהוא מתקרב עוד יותר אני מבחינה שיש לו עיניים כחולות בדיוק כמו לג'יימס. איי לייק.

נדב ואני שותים יחד קפה. הוא ממש נחמד. קצת עסוק בגירושין, אבל אפשר לבלוע את הצפרדע הזאת. נו, גרוש טרי. הוא מעליב את המלצרית ואני מעירה לו. הוא מתמלא מיד ברגשות אשם. איזה חמוד. אח"כ הוא גם מבקש ממנה סליחה. וואו. כאילו, וואו. (כאילו...טעיתי...?)

בואי נעשה קניות. יאללה, בוא. אני בוחרת לו סוודר בתכלת ואפור, שיתאים לעיניים. איזה כיף זה לעשות קניות לגבר. התגעגעתי לזה אחרי הגירושין.

את צריכה ללכת. הוא דואג שאני לא אאחר להגיע הביתה לילדים. מזל שמישהו מאיתנו מספיק אחראי.

אני רק יוצאת מהחנות וכבר יש לי הודעה: "תודה". "כבר התגעגעת אליי?", אני שולחת. "את חסרה לי. עברתי לג'ינסים", באה התשובה.

נייס. וורי נייס.

Joe