מסתדרת בחיים

ראשית, חשוב לי לומר שהכותרת שבחרתי נכונה רק בדיעבד, כי לא זו היתה הכוונה מלכתחילה. אבל, מכיון שהמשפט האחרון נקרא, מן הסתם, סתום לחלוטין לכולכם, הרי שלא נותר לי אלא להתחיל - כמתחייב - מבראשית.

סיפור שהיה כך היה: לפני כשבועיים ישבנו לנו כמה חברים + ילדים בסוכה וסעדנו ליבנו בכל טוב מטבחינו. מפה לשם, עלתה הצעה (שהשמועות מספרות שאני הצעתי, אבל אני לא מתחייבת) לנסוע לטיול משותף + לינה בחאן. כמה נפלא. (בנקודה זו בסיפורינו, יזהו וודאי ההורים מביניכם את "איילת מטיילת", אבל זה רק, ככה, בשוליים). בקיצור, הוחלט. נוסעים. נקבע תאריך יעד.

בערבו של אותו היום בישרתי לשני ילדיי על הנסיעה המיוחלת, שהתקבלה בצהלות שמחה. אלא שמהר מאד התחיל הקטן לבחון את הדברים לעומקם: "אמא, אז מי ייקח אותי ביום שישי?". ואני: "אני אקח אותך". והוא: "אבל אני רוצה שאבא ייקח אותי!". ואני: "אבל אנחנו נוסעים לטיול עם החברים, אז אבא ייקח אותך ביום אחר". והוא: "לא רוצה! (מתבכיין) אני רוצה שאבא ייקח אותי!". ואני: "אבל...(כנ"ל)". והוא: "אז שאבא גם יבוא!". ואני: מהססת, מהרהרת בהצעה. והילדה פתאום מצטרפת: "כן! אמא, נו, פליז, שאבא גם יבוא!".

ואני חושבת לעצמי: בעצם, למה לא? הרי אני והאקס ביחסים מאד טובים ומה כבר יכול להיות? כאילו, זו לא הפעם הראשונה שבילינו יחד מאז הגירושין, היינו יחד כבר בשתי חתונות והיה סבבה, והילדים כל כך רוצים, ויהיו שם עוד מלא חברים שלי וממילא כולם ישנים יחד באותו אוהל, אז לא חייבים להיות כל הזמן יחד, ו... אבל... נו, בחייך, השתגעת?! לנסוע לחופשה עם האקס?! מה את מנסה להוכיח, מה? שיש לכם כאלה גירושין מושלמים? (וברקע הילדים: נו, אמא, נו, אמא, נו, אמא!!!). ואני עונה בחוסר אמונה מוחלט: "אני לא יודעת, אבא בטח ממילא לא יוכל לבוא, הוא בטח עסוק ו...".

זהו. נפלה ההחלטה. הם רוצים שאבא יבוא. נדלקו על הרעיון של עצמם. ובעצם, למה לא? באמת, למה לא? נשאל את הרב.

אני מדווחת לאקס בלייב (באנגלית) מה עומד ליפול עליו והטלפון עובר לידי הקטנים. הם משדלים, משכנעים, מבקשים, מתחננים. הוא אומר שנחשוב על זה ונראה.

שבוע עובר. כולנו, איכשהו, שוכחים מהעניין. אלא שסוף השבוע מגיע וצריך להתחיל לתאם סידורי לינה ואני מתקשרת לתאם איתו ולהזכיר לו שאני והילדים נוסעים בשישי הקרוב ואז, רק בשביל הנימוס, אני שוב שואלת אם הוא רוצה לבוא איתנו. ואז נופלת הפצצה, כי הוא אומר: "כן, למה לא, בכיף".

אוקיי. עכשיו אני כבר צריכה לנשום עמוק. האמת? לא חשבתי שהוא ירצה. כאילו... המרחק בין מה שדימיינתי לבין המציאות נראה לי פתאום מפחיד. אני מתקשרת מהר לחברה ומספרת לה. היא אומרת שאם אני בסדר עם זה, אז זה דווקא נשמע לה מקסים וזה באמת יכול להיות ממש כיף לילדים ומודל מצוין ליחסים טובים על אף הגירושין וכו' והיא רק מזכירה לי לדבר איתם ולתאם ציפיות ולהסביר שאמא ואבא לא חוזרים לחיות יחד וכל זה. אני אומרת שכמובן ואני אעשה זאת ושבסך הכל אני די בסדר עם זה, רק ש... זה כל כך מוזר ובעצם אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. כל שאר החברים - שאני מתקשרת "להזהיר" מראש - מסכימים גם הם שזה דווקא ממש יפה ושאנחנו אכן מודל לגירושין מושלמים. ורק אני לא לגמריי שלמה עם ההחלטה, אבל כבר מאוחר מדיי, כי היא נפלה.

בימים שלפני הטיול אני דווקא מוצאת את השקט ומתחילה לחבב את הרעיון. כי למה לא, בעצם? אחרי הכל, אנחנו מסתדרים מצוין והיחסים טובים והילדים בשמיים ונהיה כמו one big happy family שוב. כמה נפלא.

הסאגה התחילה בשישי בצהריים. האקס בא אליי לעזור לי לסחוב את התיקים לאוטו ולאסוף את הילדים. כבר כאן התגלעו חילוקי הדעות הראשונים, כי הדבר הראשון שהיה לו להגיד כשהוא נכנס אליי הביתה היה שמה פתאום ארזתי כל כך הרבה דברים וזה ממש מיותר והתחיל להתווכח איתי על כל דבר. אחר כך, כשבאנו לאסוף את הגדולה מביה"ס הוא עמד לחכות לה במקום ה"לא נכון" וסירב להתרועע עם ההורים האחרים. אח"כ, בגן של הקטן, הוא שלף אותו באמצע קבלת השבת והשאיר אותי לשיר לבד במעגל של ילדים בני שלוש. אח"כ הוא היה קצר רוח לנוכח זמני ההתארגנות של שאר הנוסעים. אח"כ... טוב, נו, הבנתם את התמונה, לא? ככה בערך זה המשיך לאורך הטיול כולו.

כן, אנשים. קיבלתי תמונה מדוייקת של ה - one big happy family שכל כך רציתי. תמונה מדוייקת של מה היה קורה אילו היינו עדיין חיים יחד. ככה ב-ד-י-ו-ק היה נראה טיול משפחתי שלנו: עמידה בלוחות זמנים,תלונות וחלוקת ציונים לכל מי ומה שקורה מסביב. הטיול הזה - שהיו מי שיכלו לפרש אותו כניסיון לבחון מחדש את יחסינו, כבדיקה של האם היינו רוצים לחזור להיות יחד, או כל דבר מסוג זה (וכל זה לא אני) - חזר והזכיר לי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות ב-ד-י-ו-ק את הדברים שכל כך הפריעו לי בביחד שלנו, את כל הדברים הקטנים והכל כך מעצבנים, שאתה איכשהו מוכן לספוג כשאתה בזוג, אבל אין לך טיפת סבלנות אליהם כשאתה כבר לבד ורגיל אחרת. הטיול הזה אישר לי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, שיותר טוב כלום מכמעט, שעדיף לי לבד מאשר יחד, כי למרות כל הקשיים והבדידות והעצב, יותר טוב לי ככה. לבד פשוט הייתי נהנית הרבה יותר.

ואתם יודעים מה היה הגילוי הכי עצוב? לנוכח נופיו עוצרי הנשימה של המדבר, בחנתי את ארבעתנו יושבים ברכב - משפחה קטנה ומאושרת למראית עין. ופתאום זה היכה בי. הסתכלתי עליו וראיתי שטוב לו איתנו, שככה הוא נראה די מאושר וחשבתי שאולי זה יעלה בו מחשבות על חזרה ליחד. וכל כך קיוויתי שלא, כי יהיה לי ממש ממש ממש קשה להגיד לו שלא, לפגוע בו. וידעתי שגם אם היינו עכשיו יחד ולמרות שהייתי מרגישה את מה שהרגשתי לאורך כל הטיול הזה - שלא נעים לי איתו, שהוא מלחיץ אותי ומעצבן אותי, שהוא נוקשה מדיי ותכליתי מדיי ולא מספיק גמיש ומקובע מדיי והפרצופים שלו מעצבנים אותי והדרך שבה הוא מנסח דברים וכל מה שיש לו כל הזמן להגיד על כולם וחוסר היכולת שלו להיות מספיק רגיש אליי ואל הילדים לפעמים (וכן הלאה) - אז למרות כל זה, לא הייתי מסוגלת להגיד לו שאני רוצה להיפרד, לא הייתי מסוגלת לפגוע בו ככה. הייתי נשארת, למרות הכל. והוא? הוא עזב אותי לפני שנתיים וחצי עם ילדה בת ארבע וילד בן תשעה חודשים. למה? כי היה לו קשה, כי לא היה לו טוב, כי היתה לו מישהי אחרת.

ואני? אני שוב למדתי בדרך הכואבת, כי כנראה שזו הדרך היחידה ללמוד משהו בחיים האלה.

Joe

נ.ב.

אני חייבת לכם את המשך הדייט עם ההוא - אז נפגשנו עוד פעם אחת ולא היה מוצלח. אפילו יותר שתיקות מביכות מאשר בדייט הראשון וחוסר התאמה בסיסי ביותר. אני חושבת ששנינו הבנו שזה "לא", כי אף אחד אפילו לא טרח להתקשר. נו, עד העונג הבא.