מסתדרת בחיים

הבוקר שלי התחיל בישיבה של וועד הכיתה בבית הספר של הבת שלי. תשאלו למה בחורה עסוקה כמוני עוד מתנדבת להיות בוועד הכיתה? אז זהו, שהחלטתי להראות מעורבות-לכאורה, לפחות בשנה הראשונה שלה. בואו נקווה כולנו שזה ישתלם.

בקיצר, בעודנו מחכים לתחילת הישיבה, עמדנו לנו בחוץ ודיסקסנו את ענייני דיומא. והיום על הפרק: הרצח של אותה אישה צעירה מהוד השרון ושני ילדיה, בני שלוש וחודשיים. אז מעבר למובן מאליו, שזוועה שכזאת היא לחלוטין בלתי נתפסת, בטח ובטח אם יש לך ילדים קטנים ואת יודעת איך נראה ילד בן שלוש או ילד בן חודשיים, דיברנו קצת על המשפחה, שמישהו שם מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר איזו בת דודה רחוקה וכאלה. בקיצור, בלתי נתפס ובכל זאת שאלנו את עצמנו: איך קורה דבר כזה? הלא לפי כל הדיווחים מדובר במשפחה "נורמלית" לחלוטין, באנשים מן היישוב, כמוני כמוך. ובכן, אני טענתי שאין דבר כזה. אדם לא סתם קם בבוקר ורוצח את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים. או שהוא היה בהתקף פסיכוטי, או שהיתה שם אלימות קודמת, שאף אחד לא ידע עליה. ואז, אבא אחד, החכם באדם, מתערב לנו בשיחת הנשים ואומר שזה שבן אדם רוצח את אשתו, זה עוד איכשהו הגיוני, כי יכולה להיות לזה עילה, כמו למשל אם היא בגדה בו, אבל את הילדים...?

ואז אני: סליחה??? כאילו, סליחה???!!! זה שבן אדם רוצח את אשתו, כי היא בגדה בו, זה משהו שהוא "בסדר" מבחינתך?! זה "הגיוני"?! זו "עילה" שמתקבלת על דעתך המשובשת?! אבוי לנו ולעולם בו אנו חיים, חשבתי לעצמי. אכן, השוביניזם חוגג. ומסכנה אשתו. אני מקווה שהוא לא יחליט יום אחד לרצוח אותה ואת שני הבנים שלהם, אם היא, משום מה, תבגוד בו.

אח"כ, ביציאה, הוא שאל למה אנחנו חושבות להעביר את הפיקניק הכיתתי לפארק זה ולא לאחר. הסברנו לו שזה משום שיש בכיתה משפחה אחת לפחות ששומרת שבת ולכן הם לא יכולים לנסוע ברכב ואי לכך ובהתאם לזאת, כדאי לקיים את הפיקניק בפארק שקרוב אליהם יחסית. הוא לא הבין. מה הבעיה? הפארק ההוא הרבה יותר אינטימי (סליחה? אתה מפגר או מה? הפארק ההוא ענק ואילו אנחנו הצענו פארק קטן וחביב כחלופה) וחוץ מזה, הוא לא מבין למה הם לא יכולים ללכת ברגל עד לפארק ההוא, זה לא כזה רחוק, אולי רבע שעה (תנסה חצי שעה מינימום, אבל מי סופר).

בקיצור, אידיוט. אז למה אני מספרת לכם את כל זה? אה! טוב ששאלתם, אולי סתם כי אני מנסה לכתוב כל יום (טוב, כל יומיים, בלי קטנוניות, וגם דאלי אישר) ואין לי משהו יותר מלהיב לספר לכם.

אה, ואתמול דיברתי ארוכות מאד עם הבחור החדש ההוא. האמת? אני צופה מראש התנתקות חד צדדית, אבל אולי אני סתם פרנואידית (הוא חושב שכן ושאני סובלת מטראומה קשה ו"אנחנו חייבים לטפל בזה"). הוא גם אמר שלפעמים הוא יוצא עם בחורות ואח"כ לא מתקשר אליהן. אמרתי לו שאני תמיד מתקשרת, שגם אם אני לא מעוניינת, אני משתדלת להגיד את זה והוא מה זה העריך אותי (חה חה), או כפי שהוא סיכם זאת: "את נטולת פוזות". המממ... לא יודעת אם הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך, אבל ימים יגידו. וחוצמזה, אהבתי שהוא אמר שהוא לא יוצא במקביל, כך שעד שניפגש הוא לא יתקשר לאחרות (ולכן "דרש" ממני למהר ולקבוע פגישה ). נו, שוין. איפה סוף הצוק? שאני אקפוץ כבר עכשיו, או לחכות לאקדח במערכה השנייה?

נראה לי שעדיף שאני אפסיק לכתוב כל יום. הפוסטים יוצאים מפגרים לגמריי...

Joe