מסתדרת בחיים

אני מנסה לכתוב כל יום משהו, אפילו סתם. איזו משועממת אני, אה? צודקים לגמריי.

לפני כמה ימים פירסמתי מודעת דרושים לאיזו משרה אצלנו בחברה. מי פילל שיש כל כך הרבה אנשים שמחפשים עבודה בעולם... כבר כמה ימים שאני מוצפת בטלפונים מטרידים (טוב, נו, מי מספיק מפגרת כדי להכניס את הסלולרי שלה למודעה? אני, כן.) בהתחלה עוד יכולתי לדמיין שכל טלפון בלתי מזוהה שכזה הוא מאחד מאלפי מעריציי, אבל התיאוריה הזאת הפסיקה לעבוד אחרי הטלפון השני בערך, מה גם שמדיי פעם נאלצתי להזכיר לעצמי שלא נתתי את הטלפון שלי לאף אחד, כך שזה לא ממש נחשב. פ'כל מקרה, עשיתי היום די הרבה טלפונים למבקשי העבודה וממחר מתחילים לראיין. שמחה וששון. אחלו לנו (ולהם) בהצלחה.

אז את הטלפון שלי לא נתתי לאף אחד, אבל אתמול דווקא קיבלתי טלפון מאיזה בחור נחמד. רגע. שנייה. מותר לדבר על זה? זה עושה מזל רע? זה נשמע פתטי? זה מפגר? ואם מחר הוא יתפוגג כמו כל השאר, מה אז? סתם יצאתי מפגרת שבכלל סיפרתי לכם. ממילא אין עוד מה לספר. אבל אם זו אהבת חיי ובסוף נתחתן (אל דאגה, אין מצב שאני עושה את הטעות הזאת עוד פעם) ויהיו לנו עוד 5 ילדים, בנוסף לשניים שכבר יש לי (יש מימון בנקאי לדברים כאלה?), מה אז? אח"כ אני עוד אצטער שלא תיעדתי את הכל מההתחלה... ואם אני אתעד, אני אוכל אח"כ להראות לו ונעשה מזה סרטון חתונה וכאלה. אוקיי, עד כאן. ברגע זה הסתיים אישור הכניסה הזמני למוחי הקודח. אז איפה הייתי? אה, כן, בבחור. בקיצור, דיברנו והיה נחמד, למרות שהשיחה נקטעה 3 פעמים (פעם בגללו ופעמיים בגללי) ובסוף הוחלט אחר כבוד להמשיך אותה בפעם אחרת. הדבר היחידי שאני יכולה לספר, בעצם, זה שעושה רושם שהוא מחבב תקשורת אנושית ישירה ולא רק סימוסים / מיילים / מסנג'ר. יש מצב לנורמלי.

ארוחת ערב נחמדה עם חברה במסעדה, 2 סיגריות, רפרוף על כל הבלוגים החביבים עליי ואני בדרכי למיטה. מחר יש לנו חוג קפוארה. אם רק לא הייתי זקנה, הייתי הולכת ללמוד קפוארה. זה פשוט מופלא, הספורט הזה. והמורה - למרות היותו בגיל של אבא שלי בערך - נראה... המממ... וואו. אנשים, לכו ללמוד קפוארה כל עוד אתם יכולים! אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, הצילו את נפשותיכם!

תהיו טובים,

Joe