אז היינו יחד.

היינו יחד חודש וזה לא הלך.

אתה טוען שאהבת אותי אבל אני לא מאמינה לזה, אתה עדין לא אהבת בחיים שלך ואתה לא בדיוק יודע איך זה מרגיש.

זה לא היה זה.

גם אני לא אהבתי,

ובגלל זה גמרתי.

יכולת להגיד שלא הבנת למה ולשאול שוב, אבל לא, שוב היית ילדותי מידי בשביל לבוא ולשאול.

חשבתי שכבר עברנו את זה.

עברו כבר פאקינג 5 חודשים!

חשבתי שכבר הפסקת להתעלם ממני, היית אפילו חביב בזמן האחרון.

אפילו יכולתי לפתח איתך שיחה במסנג'ר.

הכל היה בסדר אחרי שכתבתי לך ברכה ליום הולדת שלך, שהייתה יותר כמו מכתב על מה שאני מרגישה.

השקעתי בו.

לא הגבת לי עליו, אבל מאז היה אפשר להרגיש שכבר התגברת.

לא,

טעיתי.

שוב, שוב אתה מתנהג כמו ילד קטן כאילו לא גמרנו את זה כבר.

מה הקטע בלתת לי הרגשה שאתה לא רוצה לדבר איתי?

אז פגעתי בך?

למה הקשר הזה עבר מעלי כל כך מהר,

כל כך מהר שכחתי והמשכתי הלאה, ידעתי שלא אהבתי אותך.

אבל עכשיו אתה לא יוצא לי מהראש.

צא לי כבר!

אני לא אוהבת אותך!

מה יש לי שאני נמשכת אליך כל פעם שאני רואה אותך, לא היה בינינו בקושי כלום.

היינו הילדים המפגרים שלא יודעים לאהוב אז הם זרמו עם הקשר חודש.

למה אני חושבת על מישהו רק שהוא לא מתייחס אלי?

למה אני דפוקה?