שוב אכזבה. שוב שברון לב.
כבר אבדה לי התקווה. ולא יודעת למה.. אבל היא הייתה.
ועכשיו אני כבר לא רואה טעם להמשיך לחיות באשליות.
זה לא קרה בפעם הראשונה..
לא בפעם השנייה..
וגם לא בפעם השלישית.
וכן. אני אלך לדבר איתו.
כבר אין לי מה להפסיד.
חוץ מזה מה כבר יכול להיות כל כך גרוע?
כבר שלוש פעמים עברתי א זה..
הפעם הרביעית לא תשנה שום דבר...
אותה הרגשה נוראית. אותו בכי נוראי.
והלב? לשלי יש כמה נשמות.
הוא מת כבר שלוש פעמים. קם לתחייה שלוש פעמים.
מחר אולי הוא ימות בפעם הרביעית...
וזה כבר לא משנה.
אני כבר הבדיחה של בצפר.
הטטניקית היצורה שהתאהבה בחטניק.
כולם אומרים את אותו דבר.
אף אחד לא משכנע.
רק אני יכולה לשכנע את עצמי.
אני אומרת דבר אחד, והלב אומר דבר אחר.
שוב מבריזה משיעור תנ"ך.
שוב המחנכת שואלת מה קורה איתי.
שוב לא מכינה שיעורים בלשון.
"את לא הכנת שיעורים המחצית זה ברור לך?"
שוב לא מתכוננת למבחן במתמטיקה.
שוב מבריזה מבוחן בערבית.
אבל מה זה משנה? זה לא שהיה לי סיכוי טוב מלחתחילה.
הבונוס בספרות.
אני לא מצליחה לכתוב.
זה כואב לי. ואפילו עוד לא התחלתי לכתוב על זה.
בראש שלי נמצאים עכשיו רק שני דברים.
אני חושבת שאני אתחיל להשקיע קצת בלימודים..
אולי זה ישכיח ממני את כל מה שקרה...
והיום כוריאוגרפיה הזה.
צריך להציג עבודות מוכנות. אין לי עבודה מוכנה.
הרקדנים שלי לא יודעים עדיין את הכל.
אבל נקווה לטוב.
ועדי באילת. בתזמון הכי גרוע שיכול להיות!
איך שהיא עזבה, הדברים הכי קשים קרו.
והיא לא פה. והרבה אנשים שואלים ומתעניינים בשלומי.
אני לא יכולה להסתיר שרע לי.
וכולם כבר יודעים למה..
כל הבצפר המזדיין הזה יודע למה.
הרי אני הבדיחה של בצפר.
הטטניקית היצורה שהתאהבה בחטניק.
______________________________________________________
אני לא מאמינה שקראת את זה.
איזה פאדיחות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מינימאיה...