משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

עוברת שניה.

עוברת דקה.

עוברת שעה.

עובר יום.

עובר שבוע.

עוברות שבועיים.

הזמן הולך,הזמן טס.

קורים דברים,קורים מקרים.

רוצה לעבור עליהם בשתיקה אבל לא מצליחה.

רוצה לקחת צעד קדימה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום.

עושה את זה,בחוסר לב שלם וביטחון מהצד.

עומדת לבד,עירומה.

חושבת שמשהו או מישהו יוכל לעזור.

אבל אז נזכרת,שכל אחד עסוק בעצמו ובדברים שלו.

רוצה חיבוק ממישהו אוהב,ולא מקבלת אותו.

חושבת שפיתאום,הבנאדם שהיה הכי קרוב פיתאום הכי רחוק.

בלי לדבר.בלי להיסתכל.בלי להזיז עפעף.

הזמן הולך,הזמן טס

ועושה את שלו.

יכלו לקרות דברים.יכלו לקרות חלומות שתמיד רציתי שיתגשמו.

אבל כל האלה שחשבתי שאני חשובה להם ושאכפת להם ממני

הרסו את הכל בלי למחוא כף.

חשבתי שאפשר לשמוח ליד חיוך,ליד צחוק,ליד שמחה.

אבל מסתבר שלא.

חשבתי הרבה דברים והיתגלה לי אחרת.

חשבתי שהוא ילך בדרך שלי,איתי ביחד.

והוא הלך בדרך השניה,לבד.

שמעתי דברים,סיפרו לי דברים.

לא יודעת למי צריך להאמין ולמי לא צריך להאמין.

אני מרגישה שאני פשוט יושבת במקום ולא קמה.

למרות שבצורה חיצונית זה ממש הפוך.

מרגישה שהרגשות רוצות לעלות ללמעלה,

אבל משהו חוסם,משהו עוצר.

כאילו שאני קוברת את הרגשות שלי בפנים.

אני מנסה לשמוח,לצחוק,לחייך.

וכשאני עושה את זה,האנשים שסובבים אותי

חושבים שאני עצובה ועוד שניה דמעות יורדות מהעיניי.

אנשים שבאמת אכפת להם ממני,

שואלים "סתיוי למה את עצובה,למה את מצוברחת"

אפילו רק מלשמוע את קולי.

ואני עונה שוב ושוב "אין לי מושג למה"

ומה שהכי מצער זה שבאמת אין לי מושג.

או שבעצם כן,אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה.

סתיו.

חשבתי ככה חשבתי אחרת.

חשבתי שיהיה טוב חשבתי שיהיה מושלם.

חשבתי שאשמח ולא אבכה.

חשבתי שאהנה חשבתי שאצחק.

חשבתי שתמיד יהיה שם את הבנאדם יעמוד מאחורי ויחזיק אותי.

הבנתי שזה כבר לא ככה.

הבנתי שהבנאדם היחידי שיעמוד מאחורי זה רק הצל שלי.

הבנתי שהבנאדם היחיד שינסה לעמוד מאחורי ילך למקום אחר.

חשבתי שלכל אחד,לפחות לרוב האנשים מגיע לקבל את אותו היחס.

הבנתי שזה כבר לא ככה.

הבנתי

אנלא מבינה.

כלכך ציפית.

כלכך שמחתי.

כלכך היתרגשתי.

כלכך היתעצבנתי.

כלכך נלחצתי.

כלכך היתאכזבתי.

אפחד כבר לא מבין אפאחד כבר לא יודע.

אפחד לא ניסה להבין.

אפחד כבר לא אוהב אותי אפחד כבר לא רוצה אותי.

אפילו הבלוג המזויין הזה.

אנלא יכולה לכתוב בו כבר.

הכל נעלם.

הכל קרס

מה שהתחיל להיבנות קרס בין רגע.

מחשבתי ישנות חוזרות.

הרגשות עולות חזרה ללמעלה.

ואני פשוט קוברת אותן עמוק עמוק בפנים שלא יוכלו לצאת

עם מי שאני מנסה לדבר על מה שמפריע לי,

אני מתחרטת שהוצאתי בכלל איזשהיא מילה מהפה.

אמא חושבת שאני זונה שכולם פותחים אותה.

אבא כבר לא אוהב אותי ולא מעריך אותי.

אביב כועסת עלי.לידב כבר בקושי שמדברת איתי.

קרו דברים שלא יחזרו על עצמם.

אמרו דברים שחזרו על עצמם שוב ושוב.

הלב דופק.ומנסה להחסיר פעימה.

הרגשתו חזרו למקומם.

וניבלעו אי שם בפנים.

כואב להרגיש שהיה לך יומולדת חרא.

שכשאתה יושב בחברת אנשים שאוהבים אותך ככול הניראה,

אתה מבואס והדבר היחידי שבאלך זה ללכת לחדר ולבכות.

לנסוע למקום אחרי בשביל לשמוח ולהנות וקרה בדיוק ההפך.

לצאת מהבית בשביל לשמוח במקום לשקוע במחשבות ובבכי.

ובמקום זה  המחשבות מציפות,הביאוס גובר והאכזבה מתחילה לפעול.

יש בנאדם אחד שאכפת לו.יש בנאדם אחד שזה באמת מפריע לו.

יש בנאדם אחד שבאמת אוהב אותי ושמבין אותי.

נעה,אני כלכך אוהבת אותך ומודה לך על כל מה שאת נותנת בשבילי.

הבנאדם היחידי שיכול לפתור את הבעיות שלי זה אני.

אני זאת שמחליטה,אני זאת שעושה,אני זאת שאומרת,אני זאת שחושבת.

#%$##@%$#$@#$

אין לי כוח יותר.

לאבאלי לכתוב,אנלא הולכת לתקן כלום מהפוסט הדפוק הזה.

הוא גם ככה יצא חרא.

אהע והיה חרא של יומולדדתתת.

מרגישה הקלה.

מרגישה משוחררת.

מרגישה רגועה.

מרגישה מנוחה.

מרגישה עדינה.

מרגישה רגילה.

מרגישה מתוקה.

מרגישה טובה.

מרגישה יפה.

מרגישה מרוצה.

מרגישה גאה.

מרגישה אמיצה.

מרגישה טוב.

סוף כל סוף זה הגיעעעעעעעעע.

אני כלכך שמחה שזה ככה.

אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי.

שאני בכלל עברתי את זה.

זה ממש מאחורי.

עידן פולנסקקיי נגממרר(:

אני כלכך שמחה.

כלכך טוב לי.

אנלא צריכה לנסות להיות יפה כל פעם כשאני אולי אראה אותו כי אני יפה גם ככה.

אנלא צריכה לנסות להיתלבש הכי יפה בעולם כי אני גם ככה מתלבשת יפה.

אנלא צריכה לנסות לעשות רושם,כי זה סתם חראאא ואנלא צריכה לעשות רושם על אפאחד רק על עצמי.

אנלא שמה עלי מסכה של מישהי שמחה כשאני לידו.

אנלא צריכה להעמיד פנים שאנני רוצה אותו כשבעצם אני אומרת שאני לא רוצה אותו.

כי אני בכלל לא רוצה אותו.

^.^"

נגגגגממממרררר

אני מלכה,והוא לא מגיע לי אפילו לכפות הרגליים למרות שאני מטר וצימוק.

אני דיווה קטנה והוא לא שווה אפילו יחס קטן שלי.

עוד מעט יש לי יומולדת 15 ואני מרגישה שנה שנתיים מעל.

אמא לא כלכך מסכימה לעשות בית ריק ליומולדת כי היא לא רוצה שיכנסו אנשים הביתה ויהרסו אותו.

אז עלה לי את הרעיון הראשוני והגאוני שלי לעשות את היומולדת בגינה(:

אני צריכה לדבר עם אמא שוב פעם.

ואם אני אעשה יומולדת,אני חושבת שאני אהיה מאושרת(:

הולללכתתת להיות פאאארטייייההה מטורפפפפפפפתתתתת DFYG$^#$Tקררט%$%#

"מלכה מלכה,מי כאן המלכה? מלכה מלכה,סתיו כאן המלככהההה"

סתיווי(: