משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

יושבת בפינת החדר,

שוטפת אותו בדמעות וכאב,

מתאבלת על משהו שבכלל לא קרה,

רועדת כי אין מה לעשות או להגיד.

חוששת לעשות שוב צעד,

חוששת לעמוד במקום ולצעוק לך,

שתבוא אליי,

שתחבק אותי,

שתנשק אותי,

שתהיה לצידי כשאהיה עצובה.

משחק את משחק המבטים,

נותן רמזים,מככב בחלומותיי,

ומתייחס אליי כמו שאתה מתייחס אל כולן.

פיתאום הכל הישתנה,

לעשות צעד אחד,

זו עוד אכזבה שניתקעת בגרון.

יוצאת החוצה,ורוח שוטפת את פניי

כמו הקור שחודר לעצמות.

חושבת עלייך,

שכהיית לידי לא היה לי קר.

היית מחמם את ליבי ואת גופי,

ואת שפתיי עם שפתייך.

תמיד נתת לי להרגיש מלכה לידך.

אפאחד לא יכל לשבור אותי,

כשידעתי שאתה איתי,

כשאתה לידי,

כשאתה בתוכי,בתוך ליבי.

ידך מלטפת את פניי,

ושפתייך שופעות מחמאות,

נשיקה פה נשיקה שם,

חיבוק,חיוך,רגשות האהבה.

מחשבות,געגוע,בכי,כאב ואכזבה.

הופעת בחלומי,

כששיננו יושבים בגינה,

עם שתי כוסות יין ואוכל שאתה אוהב,

יושבים בחיבוק ומסתכלים אל השמיים הבהירים,

וידך עוברת על גופי ולטפת אותי,

ומילותייך לוחשות אל תוך אוזניי

ואומרות לי,

"כמה שאני אוהב אותך"

ומנשק את צווארי.

סתיו.

למה דברים לפעמים הם לא מציאות ורק חלום.

למה דברים שהיו צריכים לברוח.

למה דבר מושלם הופך

לסיוט